[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
חסרת-בית

לפני שבועיים בערך ביקשה מחבר שלה להביא לה קצת גראס. היא לא
מחזיקה בבית גראס. באופן רשמי היא לא מעשנת. כבר הרבה שנים. אם
היא במסיבה ומישהו מוציא ג'וינט, מהר מאוד היא מוצאת את עצמה
מתיידדת איתו וסוחבת ממנו שכטות. יש לה צורך להיות מסטולית.
לסמם את עצמה. היא לא יודעת למה. זה משהו חולני. תמיד הייתה
ככה. מגיל חמש-עשרה יש לה פלירט עם סמים. חשיש במסיבות, גראס
על חוף הים, טריפים של LCD בכיכר מלכי-ישראל, קוקאין ששמרה
במיכלי הפלסטיק הקטנים של ביצי-ההפתעה שהילדים היו מקבלים מתנה
מסבא וסבתא שלהם, אפילו אופיום במאורת-עישון בקסבה בירושלים.
היא בעצמה לא מאמינה לפעמים איך למרות כל זאת הצליחה להקים
לעצמה חיים כל-כך בורגניים, עם בית וגינה ובעל וילדים וארוחות
יום שישי עם ההורים.

אתמול בחמש וחצי בבוקר יצאה לחיפה. היה עוד חושך, הכבישים היו
ריקים כמעט ממכוניות וגשם ירד בלי הפסקה. העניינים בחיפה הלכו
מציין, ובשתיים כבר יצאה בחזרה הביתה, אחרי ארוחת צהריים של
אורז ובמיה במיץ עגבניות וקציצות שהכינה אימא של אחת הבחורות.
הייתה מרוצה מעצמה. מלאת סיפוק. משיתוף הפעולה. מההגשמה. נסעה
לה בכביש הפתוח, גם בדרך חזרה לא היו פקקים, מקשיבה לשירים
ברדיו בפול-ווליום, שמחה ומאושרת עד הגג. הגשם הפסיק לרדת
ושמים כחולים הופיעו מבעד לעננים הכהים. בכניסה לבית המתין לה
זאביק, רטוב כולו מהגשם. כלבה האהוב והנאמן.

היא אוהבת את הרגע הזה שבו היא פותחת את דלת הכניסה אל הבית.
את המראה של קווי המתאר של הרהיטים על רקע האור הנכנס מבעד
לחרכי תריס העץ הגדול המוביל אל הגינה. את האפלולית החמימה. את
הדממה. דממתו של בית שבעליו עזבו אותו רק לשעה קלה והוא ממתין,
חם ושליו, לקלוט אותם בחזרה.

לא היו לה התחייבויות להמשך היום. שום טלפונים לעשות, שום
פגישות, שום מטלות. יום שהוא כולו שלה. איזה אושר. מיד חשבה על
הגראס שיש לה במגירה בשולחן שעל יד המיטה. במיומנות שלא נפגמה
גלגלה סיגרייה ויצאה לעשן במרפסת האחורית, ליהנות מהשמש שהחלה
לבצבץ, מציוץ הציפורים, מיופים של הצמחים בגינה שהגשם שטף אותם
והבריק את עליהם בירוק כהה. בערך בחצי הסיגרייה חשבה לעצמה
אולי כדאי לכבות ולשמור את הבדל למחר. הגראס שהחבר שלה נתן לה
היה גראס חזק והיא התחילה להרגיש את ההשפעה שלו כבר אחרי שתיים
שלוש שאיפות. אבל, באיזה סוג של התעללות עצמית, החליטה לפטם את
עצמה בכל המנה. להגזים. לדפוק את הראש.

יש לה את הקטע הזה. היא לא יודעת גבולות. אוהבת ללכת עד הסוף.
לראות כמה היא מסוגלת לסבול. פעם, לפני שנים, היה לה גרם של
קוק בבית והיא ירדה על כולו בלילה אחד. היא הייתה לבד. הלב שלה
התחיל לדפוק חזק והיא הרגישה שהיא הולכת למות. צלצלה לחבר
שיבוא להציל אותה. והוא בא. מהקצה השני של העיר. הוליך אותי
בדירה עד שיצאה מזה.

פתאום התחיל שוב לרדת גשם. ממש חזק. זאביק התכרבל על הספה
לידה. הגיע הזמן להיכנס הביתה, חשבה. ניגשה אל החלון הגדול של
דלת הגינה וניסת לפתוח אותו. החלון לא נפתח. ניסתה שוב. שום
דבר. פשוט לא זז. כבר כמה זמן שהמנעול של החלון הזה עושה
בעיות. ננעל מעצמו ואי אפשר לפתוח אותו. יש עוד שתי כניסות
לבית - הכניסה הראשית ודלת המטבח. אבל הגשם המשיך לרדת והדבר
האחרון שהתחשק לה לעשות עכשיו היה לצאת מתחת לפרגולה ולרוץ
בגשם הכבד בחולצה ונעלי בית. ניסתה לפתוח את החלון של חדר
השינה. נעול. בלית ברירה התיישבה בחזרה על הספה בהמתנה להפוגה,
מקללת את עצמה על שיצאה ככה לגינה, בלי מעיל, בלי טלפון. רועדת
מקור התחילה לנתח את המצב. שלומי, בעלה, אמר שיחזור בשש וחצי.
כשהוא אומר שש וחצי הוא מגיע בשבע. עכשיו שלוש. אולי קצת אחרי.
מה שאומר להמתין ארבע שעות בחוץ, בגשם, מתחת לפרגולה, בחולצת
ויסקוזה, אמנם עם שרוולים ארוכים, מכנסי חורף מאריג צמר,
נעליבית וגרביים דקים.

זאביק התרומם מעל הספה, ניגש לחלון והתחיל לשרוט אותו, מסמן
שהוא רוצה להיכנס הביתה. היא ניגשה שוב לחלון, מקווה שיקרה
איזה נס והוא יפתח. ניסים קורים. זה מה שכל הזמן אומרים לה.
ניסים קורים. לא קרה שום נס. החלון לא נפתח. היא הורידה את
הכיסוי מעל הספה והתכסתה בבד הקשה והמחוספס המיועד לשמור על
רהיטי הגינה מפני פגעי מזג האוויר. על אחת הכורסות מצאה שקית
ניילון מגולגלת, כזאת שאוספים לתוכה פסולת גינה, והתכסתה גם
בה. זאביק, חש במצוקתה הגוברת, התכרבל קרוב יותר אליה. הגשם
המשיך לרדת בעוצמה מתגברת. ישבה ככה זמן שנראה לה ארוך מאוד.
מדווחת לעצמה על ההשפעה של הקור על אצבעות ידיה, שהחלו לקפוא
אחת אחרי השנייה. האמה, אחר-כך האצבע, אחר-כך הקמיצה. כפות
הרגליים הפכו לגוש קפוא של בשר. ככה מרגישים הומלסים, חשבה.
נרקומנים חסרי-בית. שגרים ברחוב. שיושבים בגשם בכפכפים
וגרביים. לנרקומנים אין בגדי חורף ובגדי קיץ. יש להם רק את
הבגדים שעל גופם. יום אחד גם לה לא יישאר כלום. היא תאבד הכול.
את הבית. המכונית. הרכוש. הבגדים. המשפחה. החברים. לא יישאר לה
כלום. היא תהיה לבד. לגמרי לבד. גופה החל לרעוד בלי שליטה.

זאביק התחיל ליילל. זאביק, שגשם וקור מעולם לא הפריעו לו, שרץ
החוצה לרחוב בברד, התחיל פתאום ליילל ולנבוח. מישהו סוף סוף
בא, חשבה, וקמה שוב לחלון. מבעד לזגוגית הייתה יכולה לראות את
הספות הרכות בסלון, את השטיחים, את האור הדולק במטבח. נקשה על
הזגוגית. "שלומי, שלומי, אני כאן". זאביק, מצידו, גרד את
המשקוף ונבח. שום דבר. אזעקת שווא. היא הרגישה איך הדמעות
עולות וחונקות את גרונה אבל לא היה טעם בבכי עכשיו.

סוף-סוף נחלש הגשם והפך לרסס הגיוני יותר. הזדמנות לנקוט יוזמה
ולבדוק את דלת המטבח ואת הדלת הראשית, ואת כל החלונות שביניהן,
אולי אפשר יהיה לפרוץ פנימה דרך אחד הפתחים. השביל אל חזית
הבית היה מוצף מים בגובה של עשרה סנטימטר בערך. יהיה הרבה יותר
קשה להמתין עד שבע בערב בגרביים ומכנסיים רטובים. אולי עדיף
שתנסה מהצד השני. אבל שם היא תסתכן בהחלקה על המדרגות. היא
הפשילה את שולי מכנסי הצמר השחורים וטבלה בגבורה את רגליה
בשלולית העמוקה, דורכת על צינור ההשקיה, עושה כמיטב יכולתה לא
להירטב. כשהגיעה אל דלת הכניסה למטבח היו הגרביים ונעלי הבית
ספוגים מים. דלת המטבח הייתה נעולה, כמו שחשבה. היא טלטלה את
הדלת, מנסה לשחרר את המנעול. הידית נשברה ונותרה בידה. גם
החלון במטבח היה נעול. ודלת הכניסה הראשית. והחלונות של חדרי
הילדים. וחלון חדר האמבטיה. הכול נעול. הכול סגור. המנוע של
המזגן בחדר השינה פעל במרץ. הדליקה אותו כשחזרה הביתה, לפני
שהדליקה את הג'וינט הארור. עכשיו בטח חם שם כל-כך. הדמעות שבו
וחנקו את גרונה. "תראה מה קרה לי," אמרה לזאביק, שליווה אותה
בנאמנות לאורך המסע מסביב לבית, "תראה לאיזה מצב הבאתי את
עצמי. רטובה, קפואה, חסרת-בית." בגרביים ספוגים מים חזרה לשבת
על הספה, מכסה את עצמה בכיסוי המטונף.

הגשם שוב התגבר. מעניין מה השעה, חשבה. אולי שלומי יקדים היום.
בדרך חזרה מחיפה התקשרה אליו, לשתף אותו בחוויות מהנסיעה. שאלה
אותו בהתפנקות מתי הוא חוזר. אם יש לו תכניות להערב. אולי חש
בקולה שהיא הולכת להביא על עצמה נזק ויחזור מוקדם מהרגיל.
לפעמים הוא מרגיש אותה. עוד מעט יחשיך. מחשיך מוקדם בימים
האחרונים. ואז יהיה נורא קר. היא עוד עלולה לקפוא. למות. כל
חורף כותבים בעיתונים על נרקומנים חסרי-בית שנמצאו מתים.
ברחוב. בבניינים נטושים. בגנים ציבוריים.  

בשכונה שבה היא גרה הבתים רחוקים אחד מהשני. בבית שחצרו גובלת
בחצר ביתה הייתה גרה פעם אלמנה זקנה אבל היא עברה לגור
בבית-אבות ועכשיו הבית עומד ריק. בצד השני גרה עוד אלמנה
מבוגרת, אבל כדי להגיע לבית שלה צריך לצאת לרחוב וללכת כמאתיים
מטר עד הרחוב המקביל, משם הכניסה. למרות שהיא גרה כאן כבר כמעט
עשר שנים, מעולם לא החליפה עם שכנתה מילה. בפעמים הבודדות
שראתה אותה, העמידה פנים שאיננה מכירה אותה. בכלל, בכל השנים
שגרה בשכונה הזאת, לא יצרה קשר עם אף אחד. זו מין שכונה כזאת.
אנשים יוצאים לעבודה בבוקר וחוזרים בערב. לא מתערבבים עם
השכנים. מה פתאום שהיא תצא ככה עכשיו, בגשם, עם גופייה
וכפכפים, ותתדפק על דלתות של אנשים זרים. בטח לא כשהיא מסטולית
על כל הראש. מה יגידו עליה בשכונה? פתאום תצא האמת לאור -
האישה שגרה ברחוב הדגן שבע-עשרה, זאת עם המזדה האדומה והילדים
המוכשרים, היא פסיכית גמורה. מעשנת סמים. מסתובבת ברחוב בגשם
בנעלי בית וחולצה דקה. בשכונה שבה גרה בילדותה היו שתי נשים
כאלה. הילדים קראו להן המשוגעות. הייתה המשוגעת שגרה על יד
הדואר שפעם בלילה הלכה עירומה ברחוב. והייתה האישה המפחידה
שגרה על יד בית-הספר, שקראו לה המכשפה, שהיו לה עיניים מטורפות
ושיער לבן פרוע והייתה צועקת על הילדים.

אני אחזיק מעמד, חשבה. אנשים עברו דברים יותר קשים מאשר לשבת
בחוץ מתחת לפרגולה בגשם זלעפות לבושים חולצת ויסקוזה דקה. בשבע
שלומי יגיע ויציל אותי. מקסימום נזמין אמבולנס ויקחו אותי לחדר
מיון. או שאני אמות. אז מה. אולי הגיע הזמן. היו לי חיים יפים.
היא הידקה אל עצמה את כיסוי הספה ואת שקית הניילון, מתכוננת
להמתנה ארוכה.  

כמעט נרדמה כשהרגישה את אפו של זאביק דוחף אותה. "מה אתה רוצה
עכשיו?" זאביק התחיל שוב לנבוח, מגרד את חלון הזכוכית הגדול.
"די, איזה נודניק אתה. אי אפשר להיכנס. אתה לא מבין? תעזוב
אותי במנוחה." זאביק לא הרפה. המשיך לנבוח ולגרד את המשקוף.
איזה מין כלב זה, חשבה. כל הזמן צריך לשרת אותו. בסוף אני
אצטרך לצאת לרחוב ולהשפיל את עצמי רק בגלל התלונות שלו. למה
הוא לא יכול, כמוני, להשלים עם זה שנתקענו בחוץ. איזה כלב
דפוק. היא הסתכלה עליו. רטוב, רועד, עצוב. קר לו, בטח, הרי לא
הזמינה אותו להכנס איתה מתחת לניילון ולכיסוי הספה.

הגשם שוב נחלש. זאביק המשיך לילל ולבכות. לא יכלה לשאת את
התחנונים בעיניו.  "בסדר, בסדר, די כבר. די. מספיק. יהיה בסדר.
תפסיק לבכות כבר, נודניק. אנחנו הולכים להיכנס" בהחלטיות קמה
מהספה, הורידה מעליה את השכמיה המאולתרת ויצאה שוב להקפת הבית,
צולחת ללא היסוס את שלוליות הענק. כשגיעה לשער הקדמי הגשם כמעט
ופסק. מצדו השני של הרחוב זיהתה דמות אישה הולכת עם מטריה. היא
נפנפה בידיה וקראה "סליחה, יש לך אולי פלאפון?" האישה עצרה
מיד. זאת הייתה אחת השכנות שפגשה לפעמים בחנות המכולת, אך
מעולם לא אמרה לה שלום. "ננעלתי מחוץ לבית בלי טלפון." האישה
חצתה את הכביש במהירות והתקרבה, מושיטה את הטלפון שלה בלי
בעיות. לרגע לא ידעה למי לחייג. לשלומי יקח לפחות שעה להגיע
לכאן, והוא גם יכעס ששוב היא מפריעה לו באמצע העבודה. חייגה
לחמיה, הוריו של שלומי, שגרים במרחק חמש דקות נסיעה. הם כבר
יעשו מזה צימעס בערב שבת. אימא של שלומי הרימה. אשה בת שמונים
בערך, שהחזיקה אותה על הקו בזמן שהלכה לחפש את המפתח. בעלת
הטלפון התחילה לעשות סימנים של חוסר סבלנות. "חמותי בטח תבוא
לקחת אותי. זה יהיה בסדר. את לא צריכה להישאר, באמת, זה בסדר,
תודה." בעודה מדברת שמעה את עצמה. מדברת כמו מסטולית. כמו איזו
דפוקה. מסוממת. מופרעת. בעלת הטלפון נתנה בה מבט מפוחד, חטפה
את הטלפון והתרחקה. עכשיו כולם ידעו. שהיא מעשנת סמים. עושה
שטויות. חסרת אחריות. שאי אפשר לסמוך עליה. שהיא סכנה לציבור.


חזרה לחצר ונעמדה לחכות מתחת לגגון שבכניסה לבית. מעניין מה
השעה. רגע, הרי יש לה שעון! משום מה, בתוך כל הקטסטרופה, הייתה
בטוחה כל הזמן שאין לה שעון. הסתכלה בשעון. עשרה לארבע. בסך
הכול. חשבה שעברו שעות. היא עמדה וחכתה וחמותה לא מגיעה. עכשיו
כבר יש לה שעון והיא יודעת - עברו עשר דקות, עשרים דקות, ואף
אחד לא מגיע. אולי מרוב בהלה חמותה עשתה תאונת דרכים ועכשיו
תהיה אשמה גם במותה האכזרי של אישה זקנה?

מעבר לגדר שמעה קולות של ילדים. כבר לא היה לה מה להסתיר יותר.
בבית ברחוב הדגן שבע-עשרה גרה אישה משוגעת, נרקומנית חסרת
אחריות, רוצחת זקנות. זה מה שהיא. אין מה לעשות. יצאה שוב
לשער. שערה פרוע, מכנסיה ספוגים מים עד לגובה הברכיים, חולצת
הוויסקוזה הוורודה מרחפת מעל גופה הקפוא בעליזות מטורללת.
שלושה ילדים לבושים מעילי גשם ואוחזים במטריות חצו את הכביש.
"ילדים" צעקה, "אולי יש לכם פלאפון?" אחד הילדים, ילד כבן עשר
או שתים-עשרה, ענה שכן אבל לא הזדרז להתקרב. בטח ההורים שלו
הזהירו אותו מפני מבוגרים שמבקשים ממנו כל מיני דברים. בצדק.
"ננעלתי מחוץ לבית ואני רוצה להתקשר שיבואו לפתוח לי," חשבה
שילד יבין דבר כזה. לילדים דברים כאלה קורים. הוא באמת הבין.
"מה המספר," צעק מהצד השני של הרחוב. "תביא לי את הטלפון, אני
אתקשר." אמרה בקול אמהי מעורר אמון. הילד חשב רגע, שוקל את
הסכנות. "בסדר," צעק, והתחיל לחצות את הרחוב. "תחצה בזהירות,"
אמרה לו, ממשיכה לבנות את האמינות שלה בדרמה הקטנה הזאת. הוא
היסס עוד שנייה. "אני הולך לעזור לזולת," צעק לשתי הבנות שליוו
אותו. "בסדר," הן אישרו, והמשיכו ללכת לכיוון המתנ"ס. "בוא,
תעזור קצת לזולת," חשבה, מתבוננת בו חוצה את הכביש לעברה.
בדיוק כשהושיט לה את הטלפון הגיעה מכונית החמות. האישה הזקנה,
לגמרי לא מודעת למצב, התחילה לספר שלא הייתה בטוחה שהמפתח אצלה
וכשסוף-סוף מצאה אותו הוא נפל מאחורי השידה.

רטובה עד לשד עצמותיה נכנסה אל הבית החם. לא מאמינה שזכתה שוב
בכל השפע הזה. שטיחים, מקלחת חמה, מיטה. זאביק החליט משום מה
שעכשיו כשהבית פתוח הוא דווקא רוצה להישאר בחוץ לרדוף אחרי
חתולה. איזה נודניק קפריזי הכלב הזה, חשבה. אם לא היה מציק לה
כל-כך הייתה נשארת בחוץ עד הלילה. קופאת מקור. לבד. מזל שיש לה
את זאביק. שלא נתן לה לוותר לעצמה. מזל שאנשים הולכים ברחוב עם
טלפונים. מזל שעוד מחנכים ילדים לעזור לזולת. מזל שיש חותנת.
עוד נשאר לה קצת מהגראס הזה. הייתה רוצה להאמין שתוריד אותו
באסלה, אבל היא יודעת שזה לא יקרה. כל כמה זמן יש לה צורך
להזכיר לעצמה ששום דבר מכל הטוב הזה לא באמת שלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה לי לקחת
ללב?

כי לריאות זה לא
בריא!


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/05 13:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה