[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
מאתיים וארבעים שקלים

"Strange little girl where are you going"

The Stranglers



שמש אביבית שטפה את רחוב בוגרשוב באור לבן, מחממת את המדרכות,
מיבשת את הטיח המתקלף על קירות הבניינים, מבריקה את הזגוגיות
הגדולות של חלונות הראווה בברק חדש, נקי.

אבל ברחובות הצדדיים, כל הדרך מפרישמן עד בוגרשוב היה עוד חורף
- הקירות ספוגי הלחות, חסמו את קרני-השמש והטילו את צילם על
הצמחים הערומים בחצרות.

מאיה התקדמה בין הבניינים הקודרים בצעדים מהירים, מדלגת מהכביש
למדרכה, מהמדרכה לכביש, חותכת פינות ועוקפת מכשולים בזריזות של
שחקן כדורסל בהתקפה מתפרצת, מעיל הצמר השחור עוטף את הגוף
הקטן, הקפיצי, במהודק, והתרמיל הגדול, ממנו לא נפרדה אף פעם,
מיטלטל כבד על כתף אחת. כשחלפה על פני הקיוסק מול בית
ארלוזורוב האטה קצת את קצב הליכתה, עיניה נחות לשניה על מחרוזת
בייגלך טריים, מיד מגבירה שוב מהירות לקראת העליה ברחוב
פינסקר. בפינסקר פינת בוגרשוב, יצאה לאור.

מסונוורת מעוצמת אור השמש, עמדה בעיניים עצומות, נותנת לקרניים
הישירות לחמם את פניה מתחת לכובע הלבד השחור. לאט לאט ספג גם
אריג הצמר העבה של מעילה את החום, וריכך מעט את הכתפיים הצרות,
המכווצות. לשני צידיה השתרע בוגרשוב, ארוך ורחב, נפרש אל השמש,
משתפל במתינות מערבה. בקצה הרחוב היה הים. ענק כחול, מתנשם,
בלתי נראה אבל נוכח. לרגע כמעט שכחה את העלבון שספגה אותו בוקר
בסדנה.

כבר חודשיים שהיא באה כל יום שישי לסדנה לשירה - תמיד מגיעה
בדיוק בזמן ונשארת עד הסוף, מקשיבה. אף פעם לא משתתפת. לא
מביאה משהו משל עצמה. והיום, בפעם הראשונה, עמדה והקריאה שיר
שכתבה. ידיה, שהחזיקו את הנייר, רעדו. רק בקושי הצליחה להפיק
מגרונה צליל חזק יותר מלחישה. כשסיימה להקריא, הלם ליבה כל-כך
חזק שרק אחרי כמה דקות קלטה שהצלילים העמומים היוצאים מפיו של
מנחה הסדנה, גבר בגילו של אביה בערך בעל פנים מלאות ושער שחור
דליל, מופנים אליה. הוא היה משורר מוכר שנחשב לאחד המשוררים
המובילים של הדור הצעיר של השירה העברית. היא לא הכירה את
שירתו. היא לא קראה הרבה שירה. למה בחרה בדימוי הזה, שאל.
בצרוף המילים הזה. היא לא ידעה מה להשיב. עוד כמה אנשים הצטרפו
לדיון. היא הרגישה כאילו שמפרקים אותה לגרמים, כאילו שמי שעמד
לביקורת היתה היא, עצמה ובשרה, לא השיר שכתבה. רק בקושי עצרה
את עצמה מלפרוץ בבכי. בשלושת-רבעי השעה שנותרו עד סוף הפגישה,
ישבה מאובנת בפינה, מחכה לרגע שהמנחה יכריז על סוף השעור, שאז
הפרידה את עצמה במהירות מהחבורה הקטנה שנוצרה סביב מיחם הקפה
בפינת החדר וחמקה כמו צל אל הרחוב.

שוב ושוב התנגנו המילים בראשה: ..."פעם היה לי מאהב אחד שחור /
שהיה בא אלי בלילה / כשכולם כבר היו ישנים..." כמו מנגינה ישנה
בתיבת נגינה שבורה.

התחיל להיות לה חם עכשיו. היא פתחה את כפתורי המעיל והלכה
לאיטה לכיוון הים. לא היה לה שום דבר מיוחד לעשות הבוקר. יום
שישי היה היום של הסדנה. אחר-כך היתה תמיד סתם משוטטת. אבל
היום לא התחשק לה להסתובב ברחוב. אולי תעלה לדירה לישון.
מתקדמת לאט במעלה הרחוב, נזכרה פתאום שבתיק, בתא הצדדי, היו לה
מאתיים וארבעים  שקלים שאבא שלה נתן לה הבוקר בשדה התעופה.
נשארו לו קצת מזומנים והוא אמר שאין לו מה לעשות עם זה
באמריקה. הוריה היו שוב בשנת שבתון, בברקלי. עם אחיה ואחותה.
היא כבר היתה מבוגרת מדי להצטרף. וחוץ מזה לא התחשק לה להתרגל
עוד פעם למקום חדש, למרות שבברקלי כבר היתה פעם - בכתה ג4,
בדייויד ברואר גרמר סקול, בכתה של מיס דובסון.

אז עכשיו היא לבד - אבא מעל הים התיכון, אמא בקליפורניה והבית
ברמת-השרון מושכר. לא שאכפת לה מהבית ברמת-השרון. היא אף פעם
לא הרגישה שם ממש בבית. אפילו לא במה שהיה "החדר שלה" - חדרון
קטן עם שטיח ורוד מקיר לקיר, פוסטרים של סרטים משנות הארבעים
בשחור לבן ומיטה עם מזרון קפיצים עבה שהיה משמיע קולות חריקה
משונים כל פעם שהיתה מתישבת עליו. תמיד חשבה שזאת אמא שלה
ששתלה שם משהו בתוך המזרון, כדי שתוכל לדעת מה היא עושה בחדר.
יותר מאוחר, כשגדלה, למדה להסוות את חריקת המיטה על ידי כך
שהיתה מפעילה את הטייפ בפול ווליום.

עכשיו היא ישנה על מזרון גומאויר. כפול. על הרצפה. בחדר בדירה
שכורה.

כשהשתחררה מהצבא, הודיעה שהיא עוזבת את הבית ועוברת לגור בעיר.
היא הכינה את עצמה למאבק קשה על זכויותיה. על עצמאותה. חשבה
שאמא שלה תתנגד, תגיד שטיפשי לשלם שכר דירה כאשר עומד לרשותה
חדר חינם במרחק של עשר דקות מהאוניברסיטה. אבל אז הגיעה ההזמנה
לברקלי, וההודעה על המעבר לדירה שכורה התקבלה בשמחה רבה - הם
יוכלו להשכיר את הבית ברמת-השרון באלפיים דולר לחודש. איכשהו
זה הוציא את כל הטעם משכירת הדירה, אבל כבר אי אפשר היה
להתחרט. כך קרה שהם כולם נסעו להם לחוץ-לארץ והשאירו אותה לבד.
בלי ארוחות של יום-שישי עם מרק עוף מלוח מיד ואורז שתמיד נשרף
קצת מלמטה, בלי "אמא אפשר לקבל את האוטו. אני מבטיחה למלא את
המיכל", בלי מריבות כל יום שלישי בשבוע השני של כל חודש, ובלי
התפייסויות כל יום שני בשבוע שאחריו. ואז, בדיוק כשהתחילה
להתרגל, ואפילו להנות מהחיים לבד בעיר הגדולה, הגיע אבא שלה
לכמה ימים.

הוא הגיע לחמישה ימים לסדר איזה עניין עסקי. אבל לוח הפגישות
שלו היה כל-כך צפוף, שרק אתמול, בערב האחרון, סוף-סוף מצא קצת
זמן בשבילה ולקח אותה למסעדה. שוב בילו יחד כמה שעות נהדרות,
מדברים על ספרים וסרטים ואוכל, כמו פעם, כשעוד היתה הילדה
הגדולה והחכמה שלו והלכה איתו לקוקטיילים ולקבלות פנים במקום
אמא, שתמיד לא הרגישה טוב. בחמש לפנות בוקר נסעה איתו לשדה
התעופה.

ממש לפני שנפרדו, מול המדרגות הנעות שהובילו אל דלפקי ביקורת
הדרכונים, נתן לה את הכסף. במקום לשים את השטרות מיד בארנק,
דחפה אותם לתא הצדדי של התרמיל שלה, שהיה מלא תמיד פתקים,
קבלות, גומיות לשער ועוד כל מיני חפצים בלתי מוגדרים. זה קצת
הרגיז אותה, לקבל ממנו כסף. כאילו שהיא לא יכולה להסתדר לבד.
פעם, כשגרו בבוסטון, נסעה עם חברים לוורמונט. ביציאה מהבית דחף
לה חבילה של שטרות ליד, נוסף על הסכום שחסכה בעצמה לטיול. היא
שמה את החבילה בכיס של המעיל. רק בערב במוטל, גילתה שהיה לה
חור ענק בכיס והכסף פשוט נפל באיזה מקום. היא אפילו לא הצטערה.


הפעם הכסף עוד היה אצלה. היא הכניסה את היד לתא הצדדי והרגישה
את המגע הקר של השטרות המקופלים שהיו מונחים לבטח בין הניירות
והפתקים והקבלות המקומטות והסיכות לשיער והגומיות.

איך נפטרים ממאתיים וארבעים שקלים, חשבה. עיניה, קטנות וחומות
ולא כל-כך תמימות, החלו לסרוק את הרחוב. קצת יותר למעלה, בצד
השני, היתה חנות עם מכנסי ג'ינס בחלון. כבר מזמן רצתה לקנות
לעצמה ג'ינס חדש. המכנסיים שלבשה - ג'ינס שחור דהוי קצת, היו
נוחים, אבל לא כל-כך החמיאו לה. הגיע הזמן לקנות משהו חדש.
במהירות חצתה את הכביש ועצרה מול חלון הראוה. דרך החלון אפשר
היה לראות את כל שטח החנות. זו היתה חנות גדולה ומעוצבת, עם
מדפי מתכת ורצפה תעשייתית, מראות גדולות שכיסו כמעט את כל שטח
הקיר ופוסטרים של דוגמניות על מה שנשאר. החנות היתה ריקה
לגמרי, חוץ מהמוכר שעמד על-יד אחד המדפים והשתלב כל-כך טוב
ברקע שהיא כמעט ולא הבחינה בו. ממששת ביד אחת את הבליטה הקטנה
שיצרו שטרות הכסף בתא הצדדי של תיק העור הגדול שלה, פסעה
אל-תוך החנות. ריח של בד-ג'ינס חדש וחגורות עור הרחיב את
נחיריה. על המדפים היו מסודרים עשרות זוגות מכנסיים, כולם
בגוונים שונים של כחול. רק פה ושם השתרבב אל תוך אחת הערימות
הכחולות זוג מכנסיים שחור. הזבן, שיער שחור חלק ועגילי כסף
גדולים ועגולים באוזניים, ניגש ושאל אם היא צריכה עזרה. היו לו
רגליים ארוכות ועיניים שחורות והמיניות הישירה שלו הביכה אותה.
בלי להביט אליו הסבירה לו מה היא מחפשת ושמחה שיש לה כובע
להתחבא תחתיו. הוא, לעומת זאת, דווקא הביט ישר אליה כששאל אותה
מה המידה שלה. לרגע חשבה לוותר על כל העסק ולצאת משם, אבל אז
נזכרה בכסף ובאבא שלה שטס עכשיו באוירון. שלושים-ושמונה, אמרה,
והסתכלה לו חזרה ישר לתוך העיניים. אדום? שאל, מצביע על הערימה
הקטנה של מכנסיים אדומים שעמדה לידה. שחור! ענתה והתרחקה
לכיוון מוט ארוך עליו היו תלויות חגורות. מותן גבוהה או מותן
נמוכה, שאל. נמוכה, ענתה. הוא בחר זוג מכנסיים מהמדף ונתן לה.
היא לקחה אותם ונכנסה לתא.

בתנועות מדודות תלתה את המעיל ואת הכובע על וו שהיה צמוד לקיר
תא המדידה, חלצה את נעלי הספורט המרופטות שלה והניחה אותן
בפינה. בעודה סוקרת את גופה במראה פשטה מעליה את המכנסיים,
קיפלה והניחה אותם על הנעליים. רגליה הערומות השתקפו אליה
במראה רזות ולבנות. היא הרימה קצת את החולצה הגדולה שלבשה,
מתבוננת בבטן הילדותית ובאגן הצר. הגומי של התחתונים הלבנים
שלבשה התרופף כבר מרוב כביסות והם תלו עליה ברכות שרק הדגישה
את השקיפות הילדותית של עורה והגרמיות של ברכיה. בהיסוס משכה
עליה את מכנסי הג'ינס, רוכסת את הכפתורים אחד-אחד, נהנית מריח
הבד החדש וממגעו הנוקשה. לבושה במכנסיים הגדולים עליה קצת,
ניסתה לבחון את עצמה במראה, מתעכבת בכוונה בתוך התא הצפוף,
מקווה שהמוכר ימצא לו משהו אחר לעשות וישכח אותה. ממש כשהיה
נדמה לה שכבר הסתלק, שמעה אותו שואל מאחורי הוילון אם המידה
בסדר. "המידה בסדר גמור" ענתה. חיכתה עוד כמה שניות, ויצאה.
הוא עמד מולה, מישיר אליה מבט. במאמץ מסויים החזירה לו מבט.
הוא חייך חיוך חצי-מקצועי ושאל אם היא רוצה למדוד גם חגורה.
היא הנהנה והתכופפה לקפל את המכפלת. כשהזדקפה כבר הייתה חגורת
עור רחבה בידו והוא החל להשחיל אותה בלולאות המכנסיים. הוא עמד
עכשיו קרוב מאד אליה. יכלה להריח אותו. ריח חזק של אפטר-שייב
שקצת סחרר אותה. הרגישה את החום העולה מהגוף שלו. בתנועות
מיומנות סיים להשחיל את החגורה ורכס את האבזם, מהדק את
המכנסיים למותניה. עכשיו היה ממש מולה - הג'ינס שלו מול הג'ינס
שלה. אבזם החגורה שלו מול אבזם החגורה שלה. באיזה תאום הרימו
שניהם את המבט בדיוק באותו זמן. לשניה שוב התלכדו עיניהם. הפעם
המבט שלו תפס אותה לא מוכנה והיא הסיטה מהר את עיניה הצידה.
הוא התרחק שני צעדים אחורה והציע לסדר לה את האורך. מתקשה
לדבר, הנהנה בהסכמה אילמת. הוא כרע לרגליה, מקפל את הבד פנימה
ומיישר את המכנסיים מעל לכפות רגליה הגרובות גרבים לבנות. היו
לו טבעות גדולות של כסף על אצבעות ארוכות ופרקי-ידיים גרומים
מכוסים שיערות ארוכות ישרות שנראו רכות. לרגע הרגישה קצת סתמית
ופשוטה על ידו. היא נגשה אל המראה. המכנסיים היו בסדר. וגם
החגורה. ראתה אותו עומד מאחוריה. שמה לב שהוא לובש בדיוק את
אותה החגורה שהביא לה, רק בצבע אחר. למה הוא מסתכל עלי ככה,
חשבה. מן עליזות משונה תקפה אותה. זחיחות. כמו ערב קודם,
במסעדה הצרפתית ביפו, כשהמלצר שאל איזה יין תשתה.

המכנסיים באמת היו מונחים עליה יפה. היא הסתובבה קצת, לראות את
עצמה מאחור ומהצד וחייכה אל עצמה במראה. בזוית עינה ראתה אותו
מביט עליה. חייכה אליו. חיוך גדול, כובש. הוא חייך בחזרה.

ליד הקופה היה מהוסס ומגושם. נתנה לו את הכסף והוא הסתבך עם
המקשים. האצבעות היפות והארוכות שלו פתאום לוחצות על כל
הכפתורים הלא נכונים. הרגישה איך היא נעשית מתוחה. אולי הייתה
צריכה לשמור את הכסף להוצאות לא מתוכננות. עוד לא שילמה החודש
את חשבון הטלפון. את החשמל והארנונה. על הכיס האחורי של
המכנסיים היתה מחוברת תווית קרטון גדולה. היא נסתה לתלוש אותה
בצפורניה הכסוסות. חכי, אני אעזור לך, אמר. לקח מספריים שהיו
מונחים ליד הקופה, עקף את הדלפק ונעמד מאחוריה. הרגישה את
נשימתו מאחוריה. מבלי שיכלה לשלוט בכך, התאימה את קצב נשימתה
לנשימתו, הגוף מתמסר לקצב של גוף אחר. מישהו זר. לא ידוע.

הוא גזר את החוטים שתפסו את ריבוע הקרטון הגדול אל כיס
המכנסיים והתרחק. היא הסתובבה ומעדה קצת, מאבדת את שיווי משקלה
לרגע. בתוך תא המדידה נעלה את נעליה, לבשה את מעילה, דחסה את
מכנסיה הישנים את תוך התרמיל, חבשה את הכובע ויצאה.

אור שמש חזק הבריק את הרחוב. לאן עכשיו חשבה, מתקרבת לשפת
המדרכה, קרוב יותר לכביש, בשמש. עמדה מחטטת עם קצה הנעל ברווח
שנוצר בין מרצפת-מרדכה שבורה לבין אבן-השפה. גבר כבן ארבעים
לבוש מכנסי-עור שחורים וחולצת משי מודפסת, נכנס לחנות. מתוך
הסדק במדרכה פילסה לעצמה דרך החוצה נמלה שחורה. היא התקדמה
בקושי ניכר עוקפת תלוליות זעירות ומיכשלוים בלתי נראים. כמעט
שעמדה למחוץ את הנמלה בנעלה, כשראתה אותו מבעד לחלון הראווה
מסביר משהו לגבר שנכנס לחנות, לוקח ז'קט, נגש לדלת, פותח אותה
עבור הגבר במכנסי-העור שיצא והמשיך ללכת, יוצא החוצה ונועל את
הדלת מאחריו.

הוא נעמד על ידה. היא לא הביטה אליו. שלפה את קצה נעלה מהחריץ
במדרכה והחלה ללכת. הוא לידה. הלכו לאט. כל-אחד לעצמו. מדי פעם
הגניבה אליו מבט, מנסה ללמוד אותו. אחר-כך גם הוא הסתכל עליה.
היא הרגישה איך קצב פעימות לבה גובר בבת-אחת. היא לא תברח
הפעם, החליטה. עצר לקנות קולה בקיוסק. המוכר הכיר אותו. החליפו
כמה מילים. שתקה. קנה גם לה פחית. סיימו לשתות והמשיכו ללכת.
כשחצו את בן-יהודה בריצה - היה אדום, אחז במרפקה. המשיכו לרוץ
עד רחוב הירקון ועצרו מתנשמים ומתנשפים מול אחד הבניינים בצד
שפונה אל הים. היד שלה היתה עכשיו בתוך היד שלו, שהיתה חמה
וקצת לחה. צחקו. הוא משך אותה אליו. מצמיד אותה אל גופו. הם
התנשקו. קצת הלאה מהם, במורד הרחוב, עמד בניין נטוש. היה עליו
איזה שלט עם כתובת לא ברורה וחלק מהחלונות היו פרוצים. בלי
לומר מילה הוביל אותה בין ערימות הגרוטאות שהתגלגלו בחצר, אל
מעין מחסן חצי הרוס, שעמד מאחורי הבניין. בין הקיר הגבוה שסגר
על החצר מכיוון הים וקיר המחסן, מצאו פינה פחות או יותר
מוסתרת. יותר מדי אור בחצר, חשבה, מישהו יראה. התנשקו עוד פעם.
הוא הכניס את הידיים שלו מתחת  למעיל שלה והתחיל למשוך לה את
החולצה החוצה מהמכנסיים. השפתיים שלו היו על השיער שלה, אחר-כך
על הלחי והפה. היד מתחת לחולצה מצאה מה שחפשה. צמרמורת של כאב
שהתחיל למטה, בבטן, גרמה לה לרעוד בכל הגוף. הוא נוגע בשד שלה.
בשד הקצת גדול מדי שלה. לא חשוב עכשיו, חשבה, יש לו שפתיים
רכות. היד שלה, שהייתה על החזה שלו, ירדה כמו מעצמה אל הבטן,
ואחר-כך אל רוכסן המכנסיים. הוא נאנח. עזר לפתוח את החגורה.
תחתונים לבנים. מצחיק. יש לו בטן יפה. הכל קורה כל-כך מהר,
חשבה. יותר מדי מהר. עכשיו הוא התחיל לטפל במכנסיים שלה. פתח
את החגורה והכפתורים, כמו בחנות, חשבה. גם לה יש תחתונים
לבנים. הוא הוריד אותם. המכנסיים החדשים על הארץ. לא כל-כך נקי
פה. לא חשוב. היא מרגישה משונה ככה בלי מכנסיים בתוך איזו חצר
באמצע היום. מחפשת את העיניים שלו. לא מביט אליה. מרוכז בזה
לגמרי עכשיו. מרים אותה, משעין אותה על הקיר. היא מרגישה אותו
למטה, מגשש. הפה שלו על הפה שלה. העיניים שלה עצומות חזק. היא
שומעת את עצמה נושמת. אחר-כך מתכווצת. מרוכזת בנקודה אחת.
נגמר.

הוריד אותה לאט, רגל אחרי רגל, שעון עם יד אחת אל הקיר. אחר-כך
הסתובב וסגר את המכנסיים. היא עוד עמדה ככה, חצי ערומה, כמה
שניות. הוא נראה שונה עכשיו, חשבה. ניערה את המכנסיים החדשים
שהתלכלכו קצת באבק. התחתונים היו בסדר. לא נפלו לחול. רכסה את
הכפתורים, סגרה את אבזם החגורה ושוב הביטה בו. גבוה. רזה. עור
כהה. שער חלק. עיניים כהות. אצבעות ארוכות עם טבעות.

עמדו עוד כמה דקות, מנסים לקשור שיחה. חבשה את הכובע, הרים לה
את התיק ויצאו לרחוב. אמר שהוא צריך לחזור לעבודה. שאל אם הוא
יכול להשאר אתה בקשר. נתנה לו את מספר הטלפון שלה. נתן לה את
שלו. קוראים לו רוני, אמר. לי קוראים מאיה. רק כשנפרדו והוא
נישק אותה שוב על השפתיים, חזר לרגע משהו ממה שהיה ביניהם
בחצר. חזר ונעלם.

השמש כבר היתה כמעט במערב כשעלתה בחזרה בבוגרשוב. רוח קרה נשבה
בגבה. עוד הרבה זמן עד לקיץ, חשבה והתעטפה טוב במעיל. "פעם היה
לי מאהב אחד שחור " נגנה לעצמה, "שהיה בא אלי בלילה כשכולם כבר
היו ישנים. בחוץ, בקור, היתה הרוח מיללת. אולי מקנאה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת?
היפוך האותיות
של המילה 'במה
חדשה' נותן את
המילה חסרת
המשמעות 'השדח
המב'!

Mr. vertigo
ונפלאות העברית


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/05 22:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה