[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
שתי זריחות ושקיעה

אורה התעוררה מוקדם, בערך בארבע. לא היה לה שעון על-יד המיטה.
מבעד לחלון הגדול הפעור בקיר האבן העבה אפשר היה לראות את
הגושים הכהים של ההרים על רקע שמיים סגולים מנוקדים כמה
כוכבים. היא שכבה ערומה כי שכחה לארוז את כתונת הלילה בתיק
הקטן שלקחה איתה והקשיבה לציפורים שהתחילו פתאום לצייץ, ציוצים
בודדים שהלכו והתגברו ככל שהתבהרו השמיים.

בלילה חלמה שמישהו היה אתה בחדר, גבר. הם התעלסו אבל נאלצו
להפסיק כי לא היה לו קונדום. אחר-כך הנזירות תפסו אותם (בחלומה
הפנסיון היה למנזר). היא רצתה לחכות לזריחה אבל נרדמה לפני
שהשמש יצאה. כשהתעוררה בשמונה, שטופת זעה בחדר שהשמש שפלשה
אליו הפכה למרחץ טורקי, לא זכרה שחלמה.

היא קמה כבדה, לא רעננה, התעטפה בסדין הדק והלכה לחדר האמבטיה
להתרחץ, לסדר את השיער הארוך שהיה יבש ופרוע והקיף במסגרת כהה
את הפנים שהשתקפו אליה במראה, לא דומות לפנים בתמונות
המשפחתיות, בתמונות המחזור, אפילו לא לאלה שבדרכון או בתעודת
הזהות.

אורה עצמה את העיניים וניסתה להקרין על החלק הפנימי של
העפעפיים הסגורים את הקלסתר שראתה הרגע מולה. אחרי מאמצים
הצליחה לדמיין אף, שפתיים ועצמות לחיים, אבל לא הצליחה לשבץ
מעליהם עיניים. שני חורי-עיניים של בובה שמישהו עקר מהן את
הגולות המצויירות צפו מולה, מסרבים להתעורר לחיים.

כשפקחה אותן, ראתה מולה שוב את הפנים השטוחות. המבט שנשקף אליה
הבהיל אותה. היא הוציאה מתוך תיק-הרחצה שלה בדל עפרון שחור
והקיפה בקו נחרץ קודם עין אחת, אחר-כך את השניה, להסוות את
החורים הפעורים.

היא התמהמה עוד דקה, סוקרת את הפנים במראה, אחר-כך ארזה הכל
בתיק-הרחצה. עוד מעט תבוא החדרנית לסדר את החדר. את הבגדים
שלבשה אתמול תלתה בארון ואת כוס המים שהניחה בלילה על השולחן
ליד המיטה רוקנה בכיור והחזירה למדף בחדר האמבטיה. לפני שיצאה
נתנה מבט אחרון להיות בטוחה שלא שכחה משהו בחוץ, זוג תחתונים
או שערות במברשת, סגרה בשקט את הדלת וסובבה את המפתח פעמיים
בחור המנעול.

ריח שמנוני של אדי בישול עמד בחלל חדר האוכל, שהיו בו כבר
כעשרה נופשים. גם במרפסת, שהיתה יותר מאווררת, שלושה מתוך
ארבעת שולחנות הפלסטיק היו תפוסים. היא התישבה בשולחן הפנוי
והסתכלה מסביב. רוב האורחים היו נשים.

נשים במכנסיים שחורים הדוקים מדי, נשים בסנדלים שעור רגליהן
החשופות דק וצפוד, נשים במשקפי שמש, כובעים, מכתימות כוסות קפה
בליפסטיק, מעמיסות דג-מלוח על צנימים, פרוסות משולשות של גבינה
צהובה על פלפלים ומלפפונים וחסה בשביל הדיאטה.

כשדמיינה לעצמה את החופשה ראתה את עצמה מטיילת או אוכלת ארוחת
ערב על מרפסת שפונה לנוף, לבד. האפשרות שיהיו בפנסיון עוד
אורחים חוץ ממנה לא עלתה על דעתה. היא מזגה לעצמה עוד כוס מיץ
תפוזים תפל מהמיכל, אולי זה יעזור להעביר את תחושת הדחיסות
שהעיקה עליה. משהו היה משתבש אצלה תמיד כשישנה מחוץ לבית
וביומיים הראשונים היתה לה תמיד עצירות.

הקפה היה דלוח והזכיר לה את הקפה באיזה בסיס ששרתה בו בצבא. גם
את הריח של אדי-הבישול המעופשים היא זוכרת מאז. זה היה הריח
בחדר-אוכל קצינים שעשתה שם תורנות מטבח לפני מאה שנה, כשהיתה
פקידת מבצעים בחיל-אויר. זה היה הג4וב הכי מבוקש לבנות באותה
תקופה. שם למדה לצייר את הקו השחור מעל העיניים. אחת הבנות
למדה אותה. קראו לה נעמה והיה לה שיער שחור חלק וגבות דקיקות
שהיתה מורטת כל ערב לפני השינה. אז גם גזרה את הפוני באותה
תסרוקת שיש לה עד היום. לפני הצבא היתה אוספת את השיער לאחור.
נעמה התחתנה עם מפקד-הטייסת עוד לפני השחרור, וכל הבנות נסעו
לחתונה שלה. נעמה היתה הבת הכי יפה בבסיס. היא קבלה זימון
לקורס קצינות והפתיעה את כולם כשאמרה שלא בא לה ללכת. היה לה
עור בהיר וחלק ואמרו שלפני שהתחתנה עם מפקד-הטייסת הזדיינה עם
כל הטייסים האחרים.

את אורה גלבוע לא זימנו לשום דבר וגם היא בעצמה אפילו לא חשבה
על זה. היא גם לא הזדיינה עם אף אחד בצבא. הפעם הראשונה שלה
היתה עם בני, בעלה, וגם זה רק אחרי שכבר היה ברור שזה הולך
לחתונה.

לפני כמה זמן פגשה מישהו ששרת איתה שאמר שלא השתנתה בכלל. שהיא
נראית אותו דבר ואי אפשר להאמין. היא אמרה תודה לגבר המקריח
שבקושי הצליחה לזהות בפניו את הנער הנמוך והממושקף שהיה עובד
בשלישות והיה לו תמיד על השולחן ספר עבה שהיה באמצע הקריאה
שלו. זה היה במסיבת מחזור שמישהו אירגן. מסיבה למחזור שלא
עושים לו מסיבות.

הם עמדו ודיברו. סיפר שלמד רפואה באיטליה ויש לו שלושה ילדים.
רק בסוף נזכרה איך קוראים לו. רמי. רמי פרנקל. היא נהנתה לשוחח
איתו. בסופו של דבר יצא שדיברה כמעט רק איתו כל הערב. האנשים
האחרים שהיו שם שעממו אותה. מונה, שהגיעה מחיפה, אברי שגר
בתל-אביב ונראה טוב. בני, בעלה של אורה, הסתכל כל הזמן לצדדים,
על המלצריות שהיו בגיל שהם כולם היו בו אז. אורה לא פגשה את
האנשים האלה כל-כך הרבה שנים. לא היה לה שום מכנה משותף איתם,
מעבר לשנתיים האלה בהן נקלעה ביחד אתם בגיל מסויים לסיטואציה
שמעולם לא הרגישה שייכת לה. לקראת הסוף הגיעו נעמה ודני. כולם
הקיפו אותם בחיבוקים וטפיחות על השכם. שניהם התבגרו אבל נשארו
יפים.

לא השתנתה בכלל. כל השנים האלה שעברו והיא לא השתנתה.

לא היה לה תיאבון מי יודע מה אבל היא בכל זאת אכלה קצת ירקות,
ביצה ופרוסת לחם. היה רק תשע בבוקר והיא לא ידעה מה לעשות
בשעות שנפרשו לפניה. המחשבה שהיא הולכת להשאר כאן שבוע שלם
הבהילה אותה. נכון שתמיד אפשר לרדת למשרד הקבלה ולקצר את
השהות. להגיד שקרה משהו בבית והיא צריכה לעזוב בדחיפות. אבל
אורה לא העזה לעשות את זה. לא אחרי שכל-כך בכתה שהיא לא יכולה
יותר, שהיא חייבת להיות לבד עם עצמה.

כשגמרה כמעט את כל מה שהיה על הצלחת שמה לב ששוב אכלה מהר ובלי
אבחנה. את מה שנשאר מהפרוסה האחרונה לעסה לאט, מנסה להרגיש את
הטעם. אחרי שסיימה לא היתה מסוגלת להשתהות קצת. להמשיך לשבת
מול הצלחת הריקה. היא קמה וירדה בשביל שהוביל מהמרפסת אל מצפה
שהשקיף על עמק פורה מוקף הרים גבוהים. היא עמדה חסרת סבלנות,
כמו לצאת ידי חובה, מול הנוף עוצר הנשימה. חסרת מנוחה הלכה מהר
בשביל החצץ שהקיף את הגן ויצאה אל מגרש החניה. רק במכונית
נרגעה.

שמפו, כתונת-לילה, סבון לידיים, סבון לכביסה ביד, מיים
מינרליים, קרם ידיים, פירות, רשמה על פיסת נייר שמצאה בתיק.
אתמול כשחפשה את הפנסיון, ראתה סופרמרקט למעלה ברחוב הראשי.
בביטחון מלא, בלי להסס או לטעות בדרך, נהגה את המכונית הקטנה
במעלה ההר אל הסופרמרקט במרכז המסחרי, מוצאת בקלות מקום חניה
פנוי. כשהדלתות האוטומטיות נפתחו והאויר המצונן בריח ירקות
קפואים דגדג את אפה, הרגישה שהגיעה אל המנוחה והנחלה.

היא חייכה אל השומר שישב על-יד הדלת, לבוש במדים כחולים של
חברת-שמירה. הוא חייך אליה בחזרה, מוותר לה על הבדיקה הבטחונית
למרות שהושיטה לו את התיק פתוח לרווחה. העגלות, שהיו מסודרות
בשני טורים ארוכים בצד, היו חדשות ומבריקות. אורה לקחה אחת,
למרות שלא תכננה לקנות הרבה, רק כמה דברים ששכחה משום-מה
לארוז. ממש מולה היו איטריות-אינסטנט במבצע, שתיים-במחיר-אחת.
היא בחרה שתי קופסאות והניחה בעגלה, אולי בערב תהיה רעבה.

מימין לדלת הכניסה היתה מחלקת הפירות והירקות. היא בחרה כמה
תפוחים ואשכול של ענבים והמשיכה לעבר מחלקת מוצרי החלב. בתוך
המקרר הארוך מצאה גביעים קטנים של גבינה לבנה ולקחה אחד. אצלה
בסופר לא היו גביעי-גבינה קטנים כאלה. היו רק גביעים משפחתיים.
במחלקת כלי הבית בחרה לעצמה צלחת לבנה מעוטרת פס כחול שהיתה
קצת מאובקת. מתוך קופסאות הסכו"ם המלבניות בחרה כף, כפית, סכין
ומזלג. כוס יש בחדר, על המדף מעל הכיור. היא דחפה את העגלה
הלאה, עוצרת מדי פעם לקחת שוקולד, ממרח כבד, ממלאת מבלי-משים
את העגלה. על יד ארון הלחם עמדה אשה והציעה טעימה של קרקרים
מרוחים בממרח מיונז חדש, דל שומן.

לא היה להם בסופרמרקט הזה כתנות-לילה. אפילו לא חולצות טריקו
ותחתונים, כמו ברוב הסופרמרקטים הגדולים. כשעמדה בתור לקופה
ושטפה את הטעם החמוץ של המיונז דל-השומן עם קצת מים מבקבוק
המיים המינראליים שלקחה מהמדף ליד, ראתה מעבר לכביש חנות עם
פיג4מות וכתנות-לילה בחלון. אבל כשיצאה לחניה, מחזיקה את שקיות
הניילון ביד אחת, מנסה להכניס את הארנק בחזרה לתיק ביד השניה,
ראתה את בעלת החנות נועלת אחריה את הדלת. כנראה שתצטרך לישון
גם הלילה ערומה, חשבה.

אורה הלכה מהר על שביל החצץ שהוביל ממגרש החניה אל דלת הכניסה
של הפנסיון, מקווה שאף-אחד לא מבחין בה סוחבת את שקיות הניילון
מהסופרמרקט אל החדר. נענית לדחף בלתי-מוסבר להסתיר את שללה,
התגנבה במעלה המדרגות לקומה השניה כמו חתול שגורר את טרפו אל
פינה מוסתרת שם יוכל להשתעשע בו ללא הפרעה.

היא נעלה את הדלת, הוציאה את המצרכים מהשקיות וסידרה כל-דבר
במקום. את בקבוקי המיים המינרליים ואת איטריות האינסטנט,
הגבינה, השוקולד, הלחם וכלי-האוכל, הניחה על המדף שמעל שולחן
הכתיבה. את השמפו, הסבון וסבון-הכביסה סידרה על המדף
בחדר-האמבטיה ואת הפירות רחצה ושמה בתוך צלחת הפלסטיק שהניחה
במרכז השולחן. אחרי שגמרה לסדר, התישבה מול שולחן הכתיבה ומזגה
לעצמה מים בכוס הזכוכית מחדר האמבטיה. אחר-כך גררה את הכסא אל
החלון והתחילה לקרוא את אחד הספרים שהביאה.

הספר נפתח בתאור מלא אהבה של גבר ואשה נוסעים בכרכרה במזג אויר
קשה, כשהאשה מתפתלת מכאבים והגבר מטפל בה במסירות ובדאגה.
התאור ריתק אותה. אורה חשבה על הגבר הזה, שמטפל כל-כך יפה
באשתו החולה, מטפל בה ברכות, במסירות, באהבה. כשהמשיכה לקרוא
הסתבר לה שהכאבים מהם סבלה האשה הם צירי-לידה ושהאשה כורעת
ללדת את בנו של האיש שטיפל בה. אורה סגרה את הספר, לא מסוגלת
להמשיך לקרוא.

בלובי של הפנסיון היו כמה כורסאות מרופדות סביב שני שולחנות
עגולים. בד הריפוד הפרחוני היה מוכתם ועל אחד השולחנות היו
פירורים. משתים-עשרה וחצי עד שתיים הגישו בחדר-האוכל ארוחת
צהריים, אבל אורה לא הזמינה שולחן מראש והפקידה בקבלה אמרה
שעכשיו כבר מאוחר מדי.

לא רחוק מהפנסיון, לפני היציאה לכביש הראשי עמד בית ערבי ישן
ששופץ והפך למסעדה. על ידו היה מזנון עם שני שולחנות מוצלים
בשמשיות וקצת הלאה היתה עוד מסעדה, שנראתה פשוטה. העפר הדק
והלבן בשולי כביש האספלט נכנס לה לתוך הסנדלים ובין האצבעות של
הרגליים. אורה עצרה על יד המסעדה שנראתה זולה יותר והציצה דרך
החלון. שולחנות העץ היו ערוכים אבל רק אחד מהם היה תפוס על ידי
שני אנשים ששתו בירה ואכלו חומס עם פיתות. במזנון מכרו
סנדוויצ4ים ושתיה. באמצע עמדה הטירה. ככה היה כתוב על השלט
הגדול מעל הבניין המשופץ. "מסעדת הטירה". בלי שום ספק המסעדה
עשתה כל מאמץ כדי להיות ראויה לשמה. הפתחים הגדולים, המקושתים,
של הבנין הערבי הישן נסגרו בדלתות זכוכית גדולות במסגרות ברזל
צבועות בצבע ירק כהה. שולחנות בעלי רגלי ברזל מסולסלות ולוחות
שיש מסותתים היו מסודרים על המרפסת הגדולה שהיתה מוצלת
בסככת-עץ ששיחי בוגונביליה פורחים בכתום ובסגול קישטו אותה.
בפנים, על יד החלונות הגדולים, ישבו אנשים סביב שולחנות עץ
בהירים.

אורה אף-פעם לא באמת נהנתה במסעדות. זה היה מעייף מדי, להזמין
מקום, לבחור מה ללבוש, לחכות בכניסה עד שהמלצרית או המלצר
ימצאו שולחן בשבילך, להתיישב ולהרגיש לא נוח כי צפוף או קרוב
מדי לשרותים, והכל בשביל מה? בשביל לאכול. לאכול אפשר גם בבית.
למרות שבזמן האחרון לא היה לה כח לבשל בכלל. היתה קונה בסופר
שניצלים קפואים.

היא היססה לפני שטיפסה במדרגות האבן אל המסעדה. זו לא היתה
שאלה של כסף. כסף היה לה. זו לא היתה הבעיה. היא השתמטה
מהמבטים שהיפנו אליה בדרך-אגב הסועדים שישבו סביב השולחנות
במרפסת ודחפה בנחישות את דלת הזכוכית. החלל הגדול, הממוזג,
הדיף ניחוחות מעודנים של בשר צלוי וחמאה. בחורה גבוהה ונמרצת
שסינר לבן גדול היה כרוך למותניה נגשה אליה מיד להציע לה
שולחן. משהו עצר בה מלהתמסר בקלות. היא שאלה אם היא יכולה
לעיין בתפריט לפני שתחליט אם להתישב. היה נדמה לאורה שהמלצרית
זקפה מעט את הגבה והרימה קצת את הסנטר לפני שהלכה להביא לה
תפריט כרוך בכריכת עור מהודרת והגישה לה אותו בנימוס שנראה
לאורה מופרז.

המחירים היו גבוהים, כמו שציפתה. אורה נשארה לעמוד, ממתינה
שהמלצרית, שהיתה עכשיו עסוקה, תפנה אליה. הזדמנות מצויינת
לוותר על כל העניין ולחסוך סכום כסף לא מבוטל, חשבה, כששוב
ושוב נסתה לתפוס את מבטה של המצלרית ללא הצלחה. רק מתוך עקשנות
נשארה. המלצרית באה לקראתה. סוף-סוף מבטיהן הצטלבו. אורה
הזדקפה, מצפה שהמלצרית תגש אליה, אך זו פנתה פניה חדה אל הקופה
והפנתה לאורה את הגב.

זו לא היתה הפעם הראשונה שאורה הרגישה שמזלזלים בכבודה. למען
האמת היא היתה רגילה לזה. איכשהו אנשים תמיד התעלמו ממנה.
מלצרים, פקידים, זבניות בחנויות. היא היתה מהאנשים האלה
שמשתלבים ברקע. אשה חסרת נוכחות. הרבה פעמים קרה שאנשים שפגשו
אותה פעם, פעמיים ויותר, כלל לא זכרו אותה. אורה התרגלה לזה.
גם על תחושת העלבון שהיתה עולה בה כל פעם שהיו מתעלמים ממנה
למדה להבליג.

היא המשיכה לחכות, אבודה, מיואשת, סביבה המולת הסועדים, נקישות
מתכת בחרסינה, צחוק, קולות שיחה עליזים. לא השתנתה בכלל, נזכרה
במילים שאמר לה אותו גבר שפגשה במסיבה. רמי. רמי פרנקל. משהו
נבט בה. החלטה. היא הרימה את היד ונופפה למלצרית שחלפה שוב
לידה. "סליחה", אמרה בקול שנשמע לה מוזר. הפעם פנתה אליה
המלצרית מיד. "אני יכולה לשבת?", "בטח. את יכולה לשבת איפה שאת
רוצה", הפליטה המלצרית במשיכת כתפיים. "רק לא על יד אחד
השולחנות הגדולים".

ה"שולחנות הגדולים", שולחנות לארבעה סועדים, ניצבו סמוך
לחלונות. יותר בפנים, סמוכים לקיר, ניצבו שולחנות קטנים לשני
סועדים. בפינת החדר, על יד מדרגות שירדו לחדרי השרותים, עמד
שולחן שנראה לה מספיק מבודד. אורה התישבה, תלתה את התיק על
משענת הכיסא וחזרה לעיין בתפריט. "אפשר להמליץ לך על משהו?"
הקפיץ אותה קולה של המלצרית שעמדה פתאום מעליה בזרועות משולבות
על החזה. תמונה של סוהרת מתוך סדרת טלויזיה על כלא נשים עלתה
בראשה של אורה. השרות משתפר, חשבה, או שהיא פשוט רוצה להיפטר
ממני כמה שיותר מהר?. "אני ממליצה על סטייק שטובריאן ברוטב
פלפל".

הסטייק היה מלוח מדי והתוספות שחו בחמאה, אבל היין האדום
שהזמינה פיצה על כך. אורה התרווחה בכסא והתבוננה על משפחה באחד
השולחנות הסמוכים. אח ואחות יושבים מול שני הורים. האמא רזה,
שיערה קצוץ כמעט לקרחת, זרועותיה חשופות ואצבעותיה ענודות
טבעות רבות וגדולות שמדגישות את תנועות ידיה בזמן שדברה או
אחזה בכוס היין שלה. בסוף הארוחה האשה עם השיער הקצוץ הדליקה
סיגריה. שני הילדים קמו ויצאו החוצה. כנראה השתעממו. אורה
הסכלה עליהם חוצים את הכביש וחשבה על כל מה שיכול לקרות להם,
ברגע זה ובכלל. הם רצו קדימה, הילדה העיפה מבט מהיר שמאלה
והילד לימין. הם נפגשו באמצע, תפסו אחד את היד של השניה ושאטו
לצד השני של הכביש אל גינה קטנה שהיו בה כמה נדנדות. הילדה
התישבה והתחילה לקרוא ספר שכנראה היה איתה כל הזמן. הילד התחיל
לשחק עם כלב חום קטן והילדה הצטרפה למשחק. שלווה גדולה ירדה על
אורה. אפילו המלצרית, שקודם עוד נגשה אליה מדי פעם לשאול אם
"הכל בסדר", הפסיקה להטריד אותה.  



                                       





שוב, כמעט זריחה. אורה התעוררה גם הבוקר בסביבות השעה ארבע.
היא שכבה ערה במיטה. מחכה שהשמיים יתחילו להתבהר. האויר שנכנס
לחדר מהחלון הפתוח היה קריר ורטוב והזכיר לה את הבקרים של ימי
ילדותה בבית הוריה, כשהייתה מתעוררת מוקדם ויוצאת לשחק בחצר
יחפה, כדי לא להעיר את בני-הבית הישנים. או הבקרים של ימי
נעוריה, כאשר היתה חוזרת הביתה בשקט שלפני הזריחה מבילוי
ליילי. למרות שאכלה אתמול יותר מדי במסעדה וקיבתה הציקה לה,
חשבה כבר על ארוחת הבוקר שתוגש רק בעוד שלוש שעות. בחוץ נעשה
בהיר יותר. ציוץ של ציפור בודדה הפר את הדממה שלפני הזריחה.
אחריו בא עוד ציוץ ועוד אחד. השמש עדיין לא יצאה. אורה המשיכה
לשכב, מנסה להזכר בחלום שידעה שחלמה, מישהו בקש ממנה ללבוש
נרתיק של גיטרה שהיה צר מדי בשבילה והרוכסן בצד לא נסגר. היא
באמת אכלה יותר מדי אתמול במסעדה.

היא היתה רעבה. לקחה את שני התפוחים שקנתה בסופרמרקט מעל המדף,
שטפה אותם וחתכה לפלחים. היום היא תזמין מקום לארוחת הצהריים
בפנסיון, הזכירה לעצמה. אחר-כך תסע שוב לסופרמרקט לקנות עוד
תפוחים ודברים אחרים.

רבע לשש והשמש עדיין לא יצאה. מהחלון נשקפו אליה שמיים כחולים
בהירים. גגותיהם האדומים של הבתים הלבנים הקטנים הטבולים בירק,
התנוצצו אליה באויר הבוקר הצלול. מעל ההר החל להופיע כתם
אדמדם, אפרסקי, שהלך והתפשט. השמש עמדה לצאת כל רגע. אורה עצרה
את נשימתה. מחכה. האויר נמלא שריקות של ציפורים, פה ושם נשמע
קול מנוע של מכונית, קולות של שיחה. כל העולם התעורר כבר, אך
השמש עדיין לא יצאה. בטנה של אורה לחצה. היא נכנסה לשניה לחדר
האמבטיה, רק לשטוף את הפנים במיים קרים. כשחזרה, השמש כבר היתה
תלויה בשמיים. דיסקית של אור לבן, מסמא.

חדר האוכל היה מלא הבוקר בנשים בגיל העמידה שפטפטו וצחקו ונגשו
שוב ושוב למזנון למלא את הצלחות שלהן. אורה אכלה מהר, ירקות
וגבינה ולחם עם ריבה. במקום הקפה הדלוח שהגישו בקנקנים, הכינה
לעצמה קפה שחור מר. היא סיימה לאכול ויצאה לגינה. היה נעים
בגינה. אורה הלכה מהר, היא לא ידעה ללכת אחרת. בכל פינה בגינה
היו נשים, יושבות בכסאות פלסטיק, מפטפטות, מציירות. קופסאות
גדולות של גירי-פסטל היו מונחות על הכסאות לידן. על ברכיהן היו
מונחות מחברות עם דפים לבנים גדולים. חלקן ישבו מול כני-ציור.
כנראה שזאת קבוצה, אורה חשבה. סדנת ציור לנשים בגיל העמידה.
פתאום התגעגעה הביתה. אל בני. אל ילדיה.

בני אהב את אורה. היה לו מוסך מצליח בהרצליה והוא רצה רק שאורה
תהיה מרוצה. הם התחתנו צעירים. נפלו לתוך האהבה כמו שני ילדים
אבודים. כמו שני חסרי-בית, שני יתומים.

ההורים של בני עזרו עם הדירה ואבא של אורה קנה להם מכונית. די
מהר נולדה הבת הבכורה ואורה, שרק התחילה את לימודיה
באוניברסיטה ועבדה קצת במשרות מזדמנות, עזבה את הלימודים והפכה
לאמא במשרה מלאה. היא היתה בת עשרים ושתיים. ילדה בעצמה.
התינוקת מלאה אותה באושר לא יתואר. היא טיפלה בה, שיחקה איתה,
אהבה אותה והיצור הקטן החזיר לה חיוכים וגירגורים. אורה השקיעה
את עצמה לגמרי בטיפול בתינוקת, בלי שידעה או הבינה חוותה מחדש
דרך גידול בתה הבכורה את ילדותה שלה, את מה שהיה ומה שלא היה.


הוריה גידלו אותה אחרת. היא לא זכרה הרבה מהילדות שלה, אבל
הזכרונות המעטים שהיו לה היו מלווים תמיד בתחושות של קור
ובדידות.

היא היתה שוב רעבה. לא היה מה לעשות במקום הזה חוץ מלחשוב
ולאכול, חשבה. אבל הארוחה הבאה תהיה רק בעוד שעתיים,
בשתים-עשרה וחצי, ככה היה כתוב על השלט בלובי. ארוחת בוקר משבע
וחצי עד תשע (תשע וחצי בשבת), וארוחת צהריים בשתים-עשרה וחצי.
לא כתוב עד מתי. כלומר שיכול להיות שאם תבוא מאוחר יותר, לא
ישאר מה לאכול.

מעבר לגדר-סורגים היה בוסתן עם כמה עצי פרי. אגסים, תפוחים,
אפרסקים, שזיפים. אפילו כמה גפנים. קרוב לגדר עמד עץ עם אגסים
ירוקים קטנים. אורה בדקה שאין אף-אחד בסביבה, הושיטה יד מעבר
לגדר ותלשה אגס. האגס היה קשה ואורה שיפשפה אותו כנגד השמלה
שלבשה, שמלה רחבה מבד קל שתפחה סביבה כמו ענן ירוק-סגול. האגס
היה קצת חמוץ. חמיצות של פרי שעוד מעט יבשיל ויהיה מתוק ועסיסי
מדי.

הלידות שלה היו שלושתן קלות. היא היתה אשה חזקה. היה לה גוף
רחב וקצר של איכרות שהולכות יחפות בשדה ומסוגלות לסחוב על הראש
משאות כבדים. היא הניקה את שלושת ילדיה. כל אחד תשעה חודשים.
היא אהבה את הזרימה הכל-כך מוחשית ממנה אל יצור אחר. היא חשבה
שהיא אמא טובה. יותר טובה מאמא שלה. היא הכריחה את עצמה להתישב
על גדר אבן מתחת לעץ תאנה שהפירות שלו היו קטנים וקשים. בשביל
זה באה לכאן, הזכירה לעצמה. בשביל לנוח. להרגע. האדמה תחתיה
היתה מוכתמת בפירות שנשרו מהעץ והתגלגלו על רחבת חצר המטבח.

קול שיחה שקטה משך את תשומת ליבה. מאחוריה, מול נוף שהיה כנראה
מרהיב, ישבו שתי נשים וציירו. אחת מהן, הנמוכה יותר, לבשה
מכנסיים רפויים וחולצת טריקו גדולה. השנייה לבשה שמלה וסנדלים.
שתיהן חבשו כובעים. לנמוכה היה כובע בד לבן עם שוליים רחבים
ורכים שהסתירו את פניה כמעט לגמרי. השניה חבשה כובע קש. שתיהן
ישבו בשקט. מרוכזות באותו הנוף. אורה הסתכלה אל אותו מקום
שהנשים היו מרוכזות בו כל-כך. מדרון חשוף. צלע הר.

היא לא היתה בוחרת לצייר נוף כזה, חשבה. לא היה בו שום דבר
מעניין. היא הייתה מציירת, אם בכלל, את הקיר הסדוק של אחד
מבניני הפנסיון או את העצים בבוסתן.

דחף להתגנב ולהציץ בציורי שתי הנשים התעורר בה. אורה פסעה
בזהירות על שביל החצץ לאורך הבניין והתחבאה מאחורי הגדר החיה.
עכשיו היו שתי הנשים בגבן אליה והיא יכלה לראות בברור את הבדים
המותקנים על הכנים. על הבד של האשה הגבוהה אפשר היה  לזהות את
קו המתאר של צלע ההר ממול, אבל לא היה שום קשר בין הכתמים
הסגולים והכחולים שעל הבד לצחיחותו של ההר, שפתאום נראה לאורה
ערום ומבוייש, כמו תלמיד הממתין לציון. האשה הנמוכה יותר היתה
בטח בת חמישים. היא הזכירה לאורה שכנה שהיתה גרה בבית הסמוך
לבית הוריה, שסיפרו שהיתה פרטיזנית ביוגוסלביה. מאיזה מקום
הופיעה בחורה צעירה שנראתה כמו הבת שלה והציבה את כן-הציור שלה
על ידן. הפרטיזנית סילקה מעל המצח תלתל והמשיכה לצייר. הנשים
ציירו בשתיקה. כל-אחת שקועה בעבודתה.

ההתרגשות שמלאה את אורה כשהתגנבה לבלוש אחרי הנשים המציירות,
התחלפה בחוסר מנוחה. היא התגנבה חזרה לשביל וירדה לכיוון
שער-עץ גדול שהיה קבוע בחומת האבן שהקיפה את גן-הפנסיון. אורה
ניסתה לפתוח את השער. השער לא היה נעול, אבל היא היתה צריכה
למשוך אותו בכל כחה כדי לפתוח אותו, ואז להשען עליו בכל כובד
גופה כדי לעצור את לוח העץ הכבד שלא יסגר אחריה בחבטה. מהצד
הזה גבל גן-הפנסיון במדרון משופע, מכוסה עשב-פרא, זרוע פה ושם
עצים שחורי גזע, מעוקמים מהרוח. רחוק למטה אפשר היה לראות את
הכביש, רצועת אספלט שחורה מבהיקה, מתפתלת בין ההרים.

אורה עמדה באמצע השדה הרחב, שואפת לקרבה את האויר. ריח רענן של
עשב ורגבי אדמה מתחממים בשמש מילא את נחיריה. לפתע עלה בדעתה
שמישהו יכול היה לנעול את השער אחריה. בהלה אחזה בה. היא החלה
לטפס חזרה במהירות אל עבר השער והחומה. אם השער יהיה אכן נעול,
היא תצטרך להקיף את הפנסיון כדי להכנס מהשער הראשי ואולי אין
מעבר קל מסביב לחומה. השער היה פתוח.

אורה נכנסה חזרה אל חצר הפנסיון, נשענה על השער שנסגר אחריה
בחבטה. היא לקחה נשיימה עמוקה והחליטה לעלות בחזרה לחדר שלה.


כאב חד קיפל אותה לשניים כשנכנסה, מתחיל מתחת לטבור בצד שמאל
ויורד באלכסון אל שיפולי הבטן, ממש מעל המפשעה. אורה נשענה ביד
אחת על הקיר, מחזיקה את הבטן ביד השניה. זה בטח משהו סופי,
טרמינאלי, חשבה.

כשאורה גלבוע חשבה על המוות היא לא חשבה עליו במובן של
"לא-חיים". כמו הרבה אנשים היא חשבה על המוות במובן של "לא
החיים שעכשיו". לפעמים אורה היתה חושבת שהחיים שלה דומים לגל,
שמתנפץ כל פעם אל אותו סלע ונעצר שם. לפעמים היה נדמה לה שהיא
תקועה באיזו נקודה בזמן, שלא היתה בהווה או בעבר אלא בחצי הדרך
והעתיד מרגיש כמו גוש בגרון. היא שטפה את הפנים בכיור והלכה
לשכב במיטה לחכות שהכאב יעבור.

היא חשבה על הבית שלה. דירה בקומה שניה של בית דו-קומתי שקנו
לפני שש שנים, דירה מרווחת, עם גג שאפשר לראות ממנו עד הים,
אחר-כך חשבה על הילדים ועל בני.

פעם, כשהיתה אולי בת שתים-עשרה, חלמה שהיא עומדת עם אבא שלה
בחדר האמבטיה, מול המראה והוא מלמד אותה להתגלח. אורה תמיד
חשבה שהיא היתה צריכה להוולד בן. אבא שלה היה מניח תפילין כל
בוקר. הוא נשבע לעשות את זה כשאחותו מתה, ככה אמא של אורה ספרה
לה. ההורים שלו היו מאד דתיים. הקפידו על כל המצוות. אבל אצלם
בבית, אבא  ואמא של אורה לא ממש הקפידו. הדליקו אור בשבת ואבא
של אורה אפילו עישן, רק בחוץ, במרפסת. היו להם שני כיורים,
מגרות וארונות לבשר ומגרות וארונות לחלב, אבל כל הכלים היו
מתערבבים ולאף אחד לא היה ממש איכפת. רק כשסבא וסבתא היו באים
היו מקפידים. אבא של אורה היה הולך עם אבא שלו, סבא שמואל, כל
שבת ברגל לבית-כנסת אחר-כך יושב איתו בחוץ על הספסל עם כל
הגברים.

את סבתא שלה, סבתא מרים, אורה אהבה. היא היתה אשה זעירה, לא
גבוהה יותר מילדה בת עשר. כשאורה היתה קטנה סבתא מרים היתה
מושיבה אותה על הברכיים ומקפיצה אותה. לסבתא מרים היו עיניים
קטנות כחולות ועליזות והיא תמיד חייכה. אבל היא לא היתה סבתא
של נשיקות וחיבוקים. אורה דווקא שמחה על זה. תמיד, גם כשהיתה
ילדה קטנה, סלדה מנשיקות וחיבוקים. אמא של אורה אהבה לספר שעד
גיל שלוש אורה לא דיברה. אפילו לא מילה. הוריה, שדאגו, לקחו
אותה למומחים שעשו לה בדיקות שמיעה ומדדו לה את היקף הגולגולת
והחליטו שהכל בסדר אצלה. "הילדה בסדר גמור", אמרו. "אולי היא
לא רוצה לדבר". בסביבות יום-הולדתה השלישי התחילה לדבר
בבת-אחת. ערב אחד, ככה אמא של אורה אהבה לספר, כשהיו אצל סבא
וסבתא, אורה הקטנה משכה בשרוולו של אביה ואמרה, בפעם הראשונה
בחייה, לא מילה אחת, אלא משפט בן שבע מילים: "אבא בוא החוצה
לשבת ביחד מסתכלים בירח".

אורה היתה ילדה רזה, עם שתי צמות ארוכות ושיניים בולטות שהלמו,
בסופו של דבר, כשעצמות הלחיים והסנטר גדלו, את המסגרת הכבדה,
החזקה, של פני אורה הבוגרת. באמצע, בין שתי האורות האלה, הילדה
בעלת השיניים הגדולות, הבולטות והאשה הבוגרת, היתה אורה
שלישית. אותה אורה שבני פגש בצבא. אורה הבלתי-נראית, שהיתה
עוקבת במבטה אחרי נעמה ודני וחולמת על החיים שיהיו לה כשתתאהב
באחד והיחיד.

אורה לא היתה מאוהבת בבני. הוא היה שם כל הזמן ברקע, מהיום
שהגיעה לבסיס, אבל רק אחרי שנעמה הודיעה שהיא ודני מתחתנים,
אורה הסכימה לצאת עם בני. בסופו של דבר אורה ובני התחתנו חצי
שנה אחרי נעמה ודני. נעמה הגיעה לחתונה שלהם עם בטן בולטת של
חודש שמיני. הוריה של אורה התגרשו בדיוק באותה תקופה. לחתונה
באו לחוד, אבא של אורה עמד בצד אחד של כר הדשא הרחב שהיה מוקף
בשולחנות ארוכים עליהם נערך הכיבוד, ואמא שלה עמדה בצד השני,
עם שתי אחיותיה של אורה, שנראו מבולבלות. אורה זוכרת שסיפרו
שאבא שלה נגש אל אמא שלה וניסה לדבר איתה, אבל היא הפנתה אליו
את הגב. היא לא ראתה את זה. אחותה סיפרה לה למחרת. אמא של אורה
לעולם לא סלחה לו על-כך שעזב אותה והלך עם אשה אחרת, שעזב את
הילדים שלו והלך לגור עם ילדים של אשה זרה.

אבא של אורה פגש את האשה הזאת בעבודה. היא היתה מזכירה בכירה
במשרד שבו עבד, גרושה שפרנסה שני ילדים, לבשה בגדים צרים מדי
ומרחה לכה אדומה על הציפורניים. עד היום אורה לא מורחת לכה על
הציפורניים, כי זה מזכיר לה את הציפורניים של האשה הזאת.

לפני שפגשה את בני לא היו לה הרבה חברים. במסיבות בתיכון היו
כמה נשיקות עם בנים, באחת המסיבות של תיכון רקדה עם מישהו
שאהבה את הריח של החולצה שלו. הוא ליווה אותה הביתה והיא הרשתה
לו לנשק אותה על ספסל ברחוב ואחר-כך במכונית של אבא שלה שהיתה
לא נעולה וחנתה מול הבית. זה היה רעיון שלה להכנס למכונית עם
נער שריח החולצה שלו מצא חן בעיניה וכמעט שלא הכירה. היו עוד
כמה נסיונות עם בנים, בסוף התיכון, אבל אז זה היה כבר יותר
מסובך. ריח של חולצה מגוהצת כבר לא היה מספיק כדי להשכיח ממנה
את הלחץ בבית ואת אמא שלה ששכבה במיטה ימים שלמים.

היא זוכרת טוב מאד את הפעם הראשונה שהתנשקה עם בני. זה היה
בחדר שלה, בדירה ששכרה עם שתי שותפות אחרי שהשתחררה מהצבא.
דירת שלושה חדרים קטנים וסלון. החדר שלה היה הכי קטן. היא
הצטרפה לדירה אחרי ששתי הבנות ששכרו אותה ביחד, פרסמו מודעה על
הלוח באוניברסיטה שהן מחפשות שותפה שלישית. בני חיזר אחריה
לפחות שנה. היא לא רצתה לשמוע ממנו בכלל. אחרי שנרשמה
לאוניברסיטה ונכנסה לגור בדירה היה מתקשר אליה מדי פעם או
אפילו מגיע לפעמים ומשכנע אותה לצאת איתו לסרט. אחרי אחת
הפעמים שיצאו לסרט הוא ליווה אותה הביתה ובקש לעלות לדירה. היא
הסכימה. החדר שלה היה קטן ולא ממש מתאים לארוח, אבל החבר של
השותפה שלה ישב בסלון והסתכל בטלויזיה ואורה לא ידעה בדיוק איך
להציג בפניו את בני, וכך קרה שהיא מצאה את עצמה יושבת על הכסא
היחיד שהיה בחדר, נשענת על שולחן הכתיבה שהביאה מהבית של
ההורים שלה, כשבני יושב על המזרון הכפול שהיה מונח על הרצפה,
המיטה שלה. על הקיר מעל המזרון היה תלוי כיסוי מיטה בוכארי
רקום, הרכישה היחידה שלה לכבוד המעבר מבית ההורים אל החדר
בדירה המשותפת. הם דיברו קצת ובני, שהיה עצבני כנראה, שיחק
בגדילים של הכיסוי הבוכארי, עד שהכיסוי נפל עליו. היא קמת
לעזור לו להשתחרר מיריעת הבד הכבדה ונענתה ליד שמשכה אותה אליו
לנשיקה.

מה שקרה אחר-כך מאד הפתיע אותה. אחרי שדחתה אותו ממנה כמעט
שנה, הסתבר לה שהפה שלו דווקא מוצא חן בעיניה. מצא חן בעיניה
שכמעט בלע אותה, מצאה חן בעיניה הלשון הגדולה שלו, שכמו התחננה
שתתמסר לה. הם המשיכו לצאת והיו מתחבקים ומתנשקים שעות. בגינות
ציבוריות, על ספסלים, ברחובות. כשהיו בחדר שלה היו שמים תקליט
של ג4יימס טיילור על הפטיפון ומתנשקים על המזרון, מדי פעם
מתרחקים אחד מהשני, מסדרים קצת את הבגדים וחוזרים להתגפף כמו
שני מתאגרפים שחוזרים לזירה לסיבוב נוסף. היא נתנה לו להכניס
את היד מתחת לחולצה שלה, אבל לא הרשתה לו לפתוח את כל
הכפתורים, דבר שגרם להסבכויות משונות ולצלילים של תפרים
נמתחים. בסופו של דבר הוא שכנע אותה לתת לו לפתוח את הכפתורים.
זה היה מאוחר לילה אחד, השותפות שלה ישנו, התקליט נגמר והזרוע
האוטומטית של הפטיפון שקיבלה מהוריה ליום-הולדת שבע-עשר חזרה
למקומה. עוד קודם הם כיבו את האור בחדר והדליקו רק את מנורת
הקריאה הקטנה מעל המזרון. אורה שכבה על הגב ובני התכרבל לידה
על המזרון הצר, ידו פותחת אחד-אחד את הכפתורים, נכנסת מתחת לבד
המתוח של החזיה, מלטפת את בטנה. לא הרבה אחרי זה התחתנו. קודם
נולדה הבת, אחר-כך שני הבנים.

כאב הבטן קצת נרגע. אורה שכבה על המיטה הצרה, מיטת יחיד כמו
המיטות של הילדים שלה, עם סדיני בית-מלון לבנים, וחשבה על
החתונה. היא לבשה שמלה לבנה שתפרו במיוחד בשבילה. לפני החופה
שולי השמלה נתפסו בבורג שבלט מאחד השולחנות והשמלה נקרעה קצת.
את ליל החתונה בילו בחדר במלון קטן על צוק מול הים. כמה שנים
יותר מאוחר בנו מול המלון הזה שורה של בתי-מלון גבוהים שהסתירו
לו את הנוף.

אורה גלבוע. זה היה שמה מאז. לפני שהתחתנה היה שמה אורה אייזן.
שם שהיה מקור להלצות והטרדות אין-סופיות. בבית-הספר קראו לה
אורה אייזן בטון, אייזן אבו-ארבע, אורה-ג4ורה. היא היתה ילדה
שחרחורת נמוכה, ביישנית וממושקפת והשם אייזן ממש לא התאים לה.
כשרשמה בפעם הראשונה "גלבוע" אחרי "אורה", הרגישה הקלה. אפילו
שימחה על כך שהשם אינו אומר לה שום דבר, סתם של של הר, לא
גבוה, לא מיוחד, שכולם מכירים מטיולים של בית-ספר, אולי
מהתנ"ך.

בני אף-פעם לא קרא לאורה בשמה. הוא היה אומר "בואי רגע" "קחי"
"את". כשהיו לבד היה לפעמים מכנה אותה בשם חיבה משונה. פוצקה.
עם פ4 רפה. אורה שנאה את השם הזה, אבל לא אמרה כלום כי פחדה
שתפסיד את גילוי החיבה הנדיר. אורה מעולם לא נתנה את דעתה
על-כך שבני לא קורא לה בשמה. זה היה טבעי, רגיל, שקוף. כמו
שריח של רפת שקוף לאנשים שחיים במושב. משהו שלא שמים לב אליו.
בלתי מורגש. לפני כמה זמן הם הזמינו אליהם הביתה אדריכלית
שתייעץ להם לגבי שינויים בדירה. זו היתה יוזמה של אורה. לשפץ
את הדירה. כבר שנים שהיו לה רעיונות לגבי שינויים שהיא רוצה
לעשות בדירה אותה קנו יד שניה, אבל בני, שהיה מרוצה מהדירה כמו
שהיא, התנגד לשיפוץ. בסופו של דבר הסכים שתזמין לביתם את אותה
אדריכלית. אורה עשתה לה סיבוב בדירה ואחר-כך שלושתם התיישבו
בסלון והאדריכלית הסבירה מה לדעתה נדרש לעשות. הם הקשיבו לה.
מתוחים. היא הציעה שינויים גדולים - להחליף את המיקום של
המטבח, להזיז את חדרי האמבטיה. אורה, שבויכוחים הארוכים שהיו
לה עם בני בנושא ידעה לומר בדיוק מה היא רוצה, שתקה עכשיו.
דווקא כשנראה היה שסוף-סוף החלום שלה קרוב להגשמה, הפחד
מהשינוי שיתק אותה. ואז, במענה לאחת השאלות של האדריכלית, היא
שמעה את בני אומר "אורה רוצה לעשות שינויים בדירה". הוא ביטא
את שמה במאמץ, כאילו הוא מתקשה לבטא את ההברות. כאילו שאינו
בטוח שאכן זה הוא שמה. אורה הסתכלה עליו וברגע אחד הבינה שהאדם
הזה, איתו היא חיה כבר כמעט עשרים שנה, אינו מסוגל לבטא את
שמה. ברגע אחד ראתה שהיא מין ישות נקבית חסרת שם בשבילו. "היא"
כללית כזאת. לא ברורה. מי זאת האורה הזאת שבני דיבר עליה,
חשבה. מה היא רוצה?

                                         




היה חם בחדר שנצבע כולו ורוד כמו כונכיה באור שהסתנן מבעד
לוילון שאורה סגרה להתגונן מפני קרניה הישירות של השמש. אורה
החליטה לרדת לקבלה ולבקש לעבור לחדר קריר יותר. בניגוד לאורחים
אחרים בפנסיון, שבאו רק לסוף-השבוע, היא הרי מתכוונת להיות פה
עוד כמה ימים והחום בחדר שחלונו היחיד פנה מזרחה, היה בלתי
נסבל. אורה צעדה בנחישות אל הקבלה, מכינה את עצמה למאבק עיקש
על זכויותיה כאורחת לתקופה ארוכה. להפתעתה, פקיד-הקבלה נענה
מיד לבקשתה. יש לו חדר אחר, אמר, אבל זה חדר מערבי ויהיה לה חם
אחר-הצהריים. לא נורא, אמרה אורה, שיכורה מהניצחון הקל. כשארזה
את חפציה לעבור לחדר החדש, חשבה שאולי בכל-זאת היתה צריכה
להשאר בחדר המזרחי. הרי כבר התרגלה אליו.

החדר החדש היה הרבה יותר קטן והוילון על החלון היה ירוק, דבר
שמייד שימח אותה. ירוק היה אחד הצבעים האהובים עליה. ירוק
וכחול. צבעים קרירים שהזכירו לה חורשות ואגמים ונחלים וים.
אורה סידרה את חפציה בארון, שהיה קטן מהארון בחדר המזרחי. גם
חדר האמבטיה היה קטן יותר, אבל השולחן, שהיה על-יד החלון, היה
גדול יותר מהשולחן בחדר הקודם ומעל המיטה היה מדף רחב שאורה
סידרה עליו את הספרים שהביאה לקרוא בחופשה.

גולת-הכותרת של החדר, החדר הירוק, כמו שאורה התחילה לקרוא לו
בינה-לבינה, היה החלון הגדול, שתפס כמעט את כל רוחב הקיר
המערבי ויצר גומחא בעלת אדן-אבן רחב. הקיר היה מאד עבה. למרות
שהשמש כבר היתה גבוהה בשמיים, החדר החדש של אורה שמר עדיין על
קרירות של בוקר. אורה התישבה על אדן-החלון והתבוננה למטה אל
חצר שבמרכזה גדל צמח בעל עלים בשרניים המקיפים פריחה אדומה.
היתה זו חצר צדדית, מבודדת, שאורה לא גילתה בסיוריה הרבים סביב
שטח הפנסיון. מכורבלת על אדן-החלון, ברכיה קרובות לחזה, גבה
נשען אל קיר האבן הקריר, הרגישה אורה כאילו שגם החצר למטה שלה.
מעין התרחבות כלפי חוץ של הטריטוריה הפרטית שלה.

מעניין מה בני עושה עכשיו, חשבה. איך הוא מסתדר כבר יום שלישי
בלעדיה. האם הוא חושב עליה? הוא נשמע עצוב אתמול כששוחחו
בטלפון בלילה, אבל כששאלה מה נשמע אמר "הכל בסדר". הכל בסדר.
תמיד הכל בסדר ושום דבר לא בסדר. לא-כך חשבה שיראו חייה.
לעיתים קרובות חשבה שזאת היתה טעות גדולה להתחתן עם בני. היא
לא אהבה אותו. הוא סחף אותה, בעקשנות שלו, בחיזורים שלו. היא
התרצתה כי אבא שלה שמח והיה מאושר מכך שהוא מחתן את ביתו
הבכורה. אמא שלה ממש התעוררה לחיים כשסיפרה לה שבני בקש שתתחתן
איתו. היא דיברה בהתרגשות על חתונות של הבנות של החברות שלה,
ערכה רשימות של מוזמנים. אפילו האחיות שלה גזרו בשבילה תמונות
של כלות בשמלות לבנות ממגזינים. העיסוק בחתונה של אורה הפך
לדבק שחיבר מחדש את משפחתה שמשבר הפרידה של ההורים ריסק וערער
אותה. בתוך כל המהומה הזאת הרגישה אורה לגמרי בודדה. מנותקת.
מבולבלת. חוששת לעצור לרגע. לברר לעצמה מה היא באמת רוצה.
מפחדת שאם תעשה את זה, היא עלולה לאכזב אותם. לשבור את ליבם.  
     

אורה ישבה על האסלה, משעינה את לחיה על כיור-החרסינה הלבן
ובוהה מבעד לדלת השירותים הפתוחה במיטה ובכוננית שמעליה. על
ברכיה היה מונח הפוך הספר אותו לא הצליחה לקרוא. כמה שהתאמצה
לא הצליחה להכנס לתוך העולם שתאר הסופר בכשרון כה רב. יכול
להיות שבתקופה אחרת בחייה היתה אורה קוראת בו מרותקת, מבלי
להניח אותו מהיד, אבל בזמן האחרון לא היתה מסוגלת להשאר עם דבר
אחד יותר מכמה דקות. מיד היו מתחילות להציף אותה מחשבות.
זכרונות. סצנות שלמות מחייה שהיתה משחזרת אותן בראשה שוב ושוב.
הפגישה עם רמי. "לא השתנית בכלל". בני והאדריכלית. נעמה ודני.
סבתא מרים. אבא שלה שותק, קורא עיתון. אמא שלה כועסת. צועקת
עליו.

היא קמה. לא היה היכן להניח את הספר בחדר האמבטיה הקטן. היא
החזיקה אותו בשיניה בזמן ששטפה ידיים בכיור. הסבון שקנתה היה
בריח עץ-הסנדל. היא המשיכה להחזיק את הספר בשיניים כשניגבה את
הידיים במגבת. כמו כלב. חשבה. זה כל-כך הצחיק אותה שכשיצאה
מהשרותים המשיכה לאחוז את הספר בשיניה והניחה אותו על השולחן
בלא מגע-יד. מה שאנשים מרשים לעצמם לעשות כשהם לבד, חשבה.

שכבה על המיטה ובהתה בקירות המסויידים לבן, בקימורי התקרה
הגבוהה שנפרשו מעליה כמו עלי כותרת של חבצלת לבנה. זה היה
בניין ישן, שנבנה במאה התשע-עשרה לארח אנשים שבאו לבקר
בארץ-הקודש. צליינים. מגלי-ארצות. חוקרים. תיירם שרכבו על
פרדות והפליגו באוניות לארצות רחוקות. כשכל נסיעה ערכה חודשים.
אפילו שנים. החדרים הגדולים הותאמו לצרכים של היום, דבר שמצד
אחד הקטין אותם ומצד שני צימצם את הצורך לצאת החוצה לחדר האוכל
או למסדרון. אורה שכבה על הגב. היא חשבה על צליינים לבושים
גלימות חומות, מזים מי-קודש, פוסעים על אבנים שחוקות בדרך
שאלפים הלכו בה. אחרי כשעה התעוררה. בדיוק בזמן לארוחת הצהריים
בחדר-האוכל של הפנסיון.

לא היו לה צפיות ולכן גם לא התאכזבה מהארוחה המשעממת שהוגשה
בחדר-האוכל. שניצל או צלי-בקר, בתוספת פירה או אורז, סלט ומרק
למנה ראשונה ולפתן לקינוח. אכלה לאט. משום מה לא היה לה
תיאבון. חדר-האוכל היה כמעט ריק עכשיו. כנראה שאורחי-סוף-השבוע
החילו כבר לעזוב. אורה סיימה לאכול והחליטה לצאת לטייל. כן, זה
היה רעיון טוב. להפעיל קצת את השרירים. להזיז קצת את העצמות.

יצאה משער הפנסיון אל הרחוב הקטן היורד אל עבר המרכז-המסחרי.
הציצה מאחורי הגדרות החיות אל הבתים הקטנים המוקפים גינות.
החנויות ברחוב הראשי היו כולן סגורות. שבת. בכל מקרה, לא היה
הרבה מה לראות בחלונות-הראווה שלהן. ספרים, כלי-בית, צעצועים,
שום-דבר מיוחד. מהקצה השני של הרחוב עלו צלילי-מוסיקה. אורה
התקדמה במורד הרחוב לכיוון הצלילים שהגיעו מבית-קפה מוקף גינה
גדולה שלא ראתה בסיורים הקודמים שלה בסביבה. נמשכת אחרי צלילי
הגיטארה-החשמלית והפסנתר שעלו מבית-הקפה, אורה נכנסה והתיישבה
אל שולחן צדדי לא רחוק מהכניסה. המקום היה מלא צעירים בשנות
העשרים שבאו לצפות בהופעה.

היא ישבה זקופה, לא נינוחה, מחפשת מקום להניח את הידיים שלה.
הניחה אותן על השולחן והרגישה נוקשה. הניחה אותן על הברכיים
והרגישה סגורה וחסודה. בסופו של דבר השעינה מרפק של יד אחת על
מסעד הכסא, את השניה הניחה על הירך ואת רגליה שילבה אחת על
השניה. חששה שמסתכלים עליה. חשבה שאולי היא מפריעה. אולי זו
מסיבה פרטית ואנשים הוזמנו במיוחד להופעה. אבל אף-אחד לא נגש
לבקש ממנה לעזוב. אורה התרווחה בכסא והתרכזה בנגינת התזמורת
שהיתה ממוקמת ממש מולה. בסך הכל ארבעה נגנים, פסתרן ממושקף,
מתופף, גיטאריסט ונגן-בס. הם ניגנו איזה סטנדרט של ג4אז.
הגיטאריסט היה באמצע סולו מהיר. היה לו צליל עגול ושמן שהזכיר
לאורה את ג4נגו ריינהרט. כשסיים את הסולו שלף סיגריה דולקת
שהיתה נעוצה תחת אחד המיתרים ותקע אותה בזוית פיו. המלצרית
ניגשה אל אורה ושאלה אם היא רוצה תפריט. אורה אמרה שלא והזמינה
בירה. "חצי ליטר? רבע?" אורה התלבטה רגע. "חצי", אמרה. "עוד
משהו?" "לא תודה".

זה רעיון טוב, להשתכר, חשבה. טוב שלא חזרה לחדר. בטח חם שם
נורא. בגינת בית-הקפה היה האויר נעים, למרות שכל השולחן שלה
נמלא זבובים שחורים מזמזמים. "אשה לבד", היה נדמה לה שראתה את
הפסנתרן מסמן לחברי התזמורת האחרים ורומז עליה. זה בטח רק
הדמיון שלה. למה תמיד היא מרגישה שמסתכלים עליה. יש כאן עוד
עשרות, לפחות עשרים, אנשים. יותר כדאי שתרגע. הלהקה התחילה
לנגן קטע מהיר בסגנון לטיני. נגן-הבס שר לתוך המיקרופון
בספרדית. הוא ניגן בביטחון והתנועע בקצב שסחף את אורה וגרם
לגופה לנוע בתנועה פנימית בלתי מורגשת כמעט. היא לקחה לגימה
גדולה מהבירה הצוננת שהמלצרית הניחה על שולחנה. אחרי כמה
לגימות הרגישה כבר יותר טוב. היא לא נהגה לשתות וכמות קטנה של
אלכוהול לקחה אותה רחוק. מסך מגונן הפריד עכשיו בינה לבין
יושבי בית הקפה והיא יכלה להתמכר למוסיקה בלי פחד. היא שתתה
עוד, למרות שהרגישה כבר קצת מסוחררת. בסוף תהיה כל-כך שיכורה
שלא תוכל לחזור לפנסיון, חשבה. אבל עכשיו הרשתה לעצמה להשעין
את הסנטר על כף היד ולהביט על התזמורת בנינוחות חדשה. הלואי
והיתה יודעת ליצר בעצמה את המסך המגונן הזה. האם זה באמת מסך?
מה הוא מסתיר? או שאולי המסך בינה לבין האנשים תמיד נמצא שם
ועכשיו הוא בעצם מורם. מה זה משנה, חשבה ונתנה למוסיקה לסחוף
אותה, למשב הרוח הקליל לצנן את לחייה ולשרירי גבה המתוחים
בישיבה הזקופה, להתרכך מעט.

באיזה צרוף מקרים בלתי מובן התחילה הלהקה לנגן שיר של ג4יימס
טיילור. את אותו השיר שהיתה שומעת שוב ושוב באותם ימים רחוקים
של הדירה השכורה והלימודים באוניברסיטה. הפסנתרן הממושקף שר
באנגלית לתוך המיקרופון ואורה הצטרפה אליו, ממלמלת בשקט את
המילים. לא היו הרבה שירים שזכרה את המילים שלהם בעל-פה. לרגע
חשה שהלהקה מנגנת את השיר במיוחד בשבילה. הם סיימו לנגן. הקהל
מחא כפיים בהתלהבות. הפסנתרן הודיע על הפסקה והלהקה התפזרה בין
השולחנות. אחד מהם, זה שניגן בס, התחיל להתקדם לכיוון שולחנה
של אורה. גיהוק בלתי נשלט תקף אותה, מקשה עליה לנשום. זה לא
יכול להיות שזה קורה, אורה חשבה, אבל נגן-הבס המשיך להתקדם
לעברה. הוא לא היה גבוה או יפה במיוחד, אבל היו לו עיניים
כחולות כשהסתכל אליה, שכבשו אותה מיד. אורה חייכה אליו, מנסה
בחוסר הצלחה לכבוש עוד גיהוק. נגן-הבס משך כסא והתיישב על-יד
השולחן הסמוך לשולחנה של אורה.

התחושה שגרמה לזויות הפה של אורה לצנוח כלפי מטה ולסנטרה
לרטוט, לא היתה אכזבה. היא היתה דומה יותר ליאוש. נגן-הבס
חייך, עדיין תחת ההשפעה המעוררת של המוסיקה, אל הנשים הצעירות
שישבו בשולחן הסמוך לשולחנה של אורה. שתי בלונדיניות אותן הכיר
כנראה ובחורה שלישית, ששתקה. אחת הבלונדיניות שאלה בהפתעה
"זיהית אותי?". הוא אמר "בטח", והיה אפשר לשמוע בקולו שהוא
מרגיש טוב. עכשיו סיים לנגן ויש לו מעריצה בקהל. היא ספרה לו
שהיתה במזרח. "מה מצאת במזרח" שאל. "מצאתי שלווה, מצאתי אהבה"
אמרה, וגוון של ניצחון, או שמחה-לאיד צבע את קולה. היא התחילה
לספר בקול רם מדי, שעלה ועלה, על מדיטציה ואשרמים ויוגה
וזן-בודהיזם ורוחניות. אורה הקשיבה בעניין בהתחלה אבל בהדרגה
תפס אותה דכדוך. גם הבסיסט נראה עכשיו יותר עצוב. הגוף שלו,
שהיה קליל ומלא חיוניות כשהתישב אל השולחן, היה עכשיו כפוף
והעיניים שלו, שהיו קודם מלאות שמחה, נראו עכשיו כבויות
ועצובות. הוא השעין את ראשו על ידו ואמר שגם הוא לומד יוגה,
בחוג למתחילים במתנ"ס, ושאל למה התכוונה כשאמרה שמצאה אהבה.
היא לא בשבילך, אורה רצתה להגיד לו. תמצא לך מישהי שיכולה
לאהוב אותך.

אורה ידעה שבני אוהב אותה, אבל חשבה שהוא אוהב אותה לא מהסיבות
הנכונות. הוא אהב אותה כי היה רגיל. גם הילדים שלה אהבו אותה.
הם אהבו אותה כי היתה אמא שלהם. האמא היחידה שלהם. לא היתה להם
אמא אחרת. אבל כשהסתובבה בבית בחלוק מרופט או דיברה יותר מדי
הם היו מפנים אליה מבטים מלאי ביקורת.

לא שהיא היתה דברנית גדולה. מטבעה דווקא אהבה לספר סיפורים.
לתאר דברים שראתה, מקרים שקרו לה. אבל לעיתים קרובות חשה
שהדברנות שלה מפריעה ולמדה לעצור את עצמה. להגיד רק את הדברים
ההכרחיים. בארוחות המשפחתיות היתה שותקת. מקשיבה לאחרים מדברים
ומספרים את מה שעבר עליהם בבית-הספר ובעבודה.

הבחור בשולחן הסמוך המשיך לחקור את הבלונדינית על כל מה שקרה
לה מאז שנפגשו לאחרונה. הוא התעקש לשמוע שסיימה בהצלחה
פסיכולוגיה ומשפטים, שהיא מתכוונת להמשיך ללמוד אבל יוצאת
עכשיו לחופש, היא זקוקה לחופשה.

האהבה שמצאה היה מישהו מאירלנד, היא כנראה נוסעת אליו, פגשה
אותו ברכבת בהודו והם התחילו לדבר והיה איזה קליק, שקורה
במזרח, במזרח יש קליקים מיוחדים. נגן-הבס אמר כן, כן, אני
יודע, אבל זה תמיד קורה בנסיעות, גם אני פעם דיברתי ברכבת עם
איזו בחורה, בבלגיה. הוא נראה אפילו עוד יותר עצוב. אולי נזכר
שעכשיו הוא לבד. הבחורה הבלונדינית שאלה איפה הוא גר. הוא אמר
ששכר דירה באחת השכונות רחוק ממרכז העיר. היא אמרה שהיא מקווה
שהדירה יפה כי זה חשוב. נגן-הבס אמר שזו דירה רגילה, אבל יש
מרפסת שמשקיפה אל נוף. בכל מקרה כל הדירה מלאה בציוד המוסיקה
שלו. פעם כשהוריו באו לבקר לא היה לו איפה להושיב אותם.
הפסיכולוגית-עורכת-הדין נשענה אחורה בכסא וחייכה חיוך מלא
רחמים אל נגן-הבס שהתכווץ עוד יותר.

קול תיפוף נשמע מפינת התזמורת. ההפסקה נגמרה. אל המתופף שהתישב
ראשון והתחיל כבר לכוון את התופים הצטרפו כעבר דקה הפסנתרן
והגיטריסט, רק נגן-הבס נשאר לשבת, מושך עוד קצת את השיחה,
שמזמן גוועה. אולי בשביל להראות לחברים שלו שלא סתם בזבז את
הזמן בהפסקה. הגיטאריסט החל לנגן מנגינה מוכרת. נגן-הבס נפרד
מהבחורות וקם להצטרף לתזמורת שקידמה את פניו בקטע ג4אז פראי
וסוחף.

ברגע שאורה הרגישה שהיא יכולה לקום מהמקום בלי לאבד
שיווי-משקל, היא קראה למלצרית ושילמה. היא לא סיימה לשתות את
כוס הבירה השניה. כשצעדה דרך הרחובות הקטנים בדרך חזרה
לפנסיון, הרגישה כבר פחות מסוחררת, אבל עכשיו שלפוחית השתן
לחצה לה נורא. לצד הדרך היו שיחי לנטנה סבוכים. אורה התחבאה
מאחוריהם, הרימה את השמלה, הפשילה את התחתונים וכרעה לכיוון
השיפוע כדי לא להשתין על הסנדלים. היא הסתכלה על הפלג הקטן
שפיכה על האדמה היבשה, זורם ומפלס לו דרך עד שנקווה לשלולית
שהלכה והתפשטה, נספגת באדמה. חצי ליטר בירה ועוד קצת מגיעים די
רחוק. כשקמה הרגישה הרבה יותר טוב. לא היה לה במה לנגב את
עצמה. לא נורא, חשבה. קצת שתן שנספג בתחתונים לא ישבור אותה.
כשתגיע לחדר תחליף.

היה חם בחדר, השמש שהיתה עכשיו במערב פלשה דרך החלון והפכה גם
את החדר החדש עם הוילונות הירוקים, למרחץ-אדים. אורה התפשטה
ונכנסה למקלחת. המים שהיו חמים, פרצו החוצה בזרם חזק ולא צפוי.
היא התקלחה מהר. לא נותנת את דעתה למים שזרמו על גופה, מלטפים
ומטהרים. עטפה את עצמה במגבת הלבנה הגדולה ובחרה מעל המדף
בארון בגדים נקיים, מכנסיים וחולצה לבנים. בחוץ החל היום
לגווע. אורה קלעה את שיערה הרטוב לצמה ויצאה לראות את השקיעה.

המרפסת הגדולה על גג הפנסיון היתה ריקה לגמרי. אורה לקחה כסא
פלסטיק מאחד השולחנות והפנתה אותו אל המעקה, ממש מול השמש
שהיתה תלויה מעל ההרים. למרות שכבר היה מאוחר, אורה היה עדיין
חזק ומסנוור. אורה חבשה את משקפי-השמש וחיכתה. פעמיים כבר
חיכתה לשמש שתזרח מאז שהגיעה לכאן, ופעמיים פספסה אותה. הפעם
היא תחכה כמה שנדרש. היא לא מתכוונת לפספס את השקיעה.

אורה לא ידעה כמה זמן חכתה לבדה על המרפסת, עוקבת אחרי הכדור
הלוהט של השמש שהתחיל להתקרב אל כתפי-ההרים באופק. השמים עוד
היו בהירים כשנעלמה השמש לאט מאחורי ההר, משאירה רק כתם
צהוב-כתום שהתפשט לרוחב האופק והתחיל בהדרגה להתכווץ. עכשיו
נעשו השמיים כהים. ההילה הבהירה נעלמה והפכה לפס צר אדום. אחרי
זמן מה החושך בא ועטף את אורה, שנשארה לשבת במקומה, ברכות
נעימה.

עוד זמן רב ישבה כך, לבדה, בחושך, על המרפסת הגדולה. מתבוננת
בקו-המתאר של גושי ההרים הכהים כנגד שמי-הלילה הזרועים כוכבים.
בפעם הראשונה מאז הגיעה לכאן, אורה הרגישה שלווה. שהיא יכולה
לשבת ככה שעות, לנשום את אויר-הלילה המבושם. לחוש את הרוח
הקלילה מלטפת את פניה, את זרועותיה, משחקת בשולי בגדה. בדל של
מחשבה, זיכרון, חלף בראשה ונעלם מיד. לא חשוב עכשיו.

בדרך חזרה לחדר עברה על-יד הטלפון באולם הכניסה. הרימה את
השפורפרת ובקשה קו מהמרכזיה. בני ענה מיד. "הערתי אותך?" שאלה.
"לא, מה פתאום. מה נשמע?" יכלה לשמוע בקולו את הבית המנומנם.
חייכה. "אני בסדר. קצת משעמם פה לבד" אמרה. "מתי את חוזרת?"
שאל. "כמו שקבענו. ביום שלישי" "אז תעשי חיים" אמר. "תודה. אני
אוהבת אותך". "אני גם, אוהב אותך".








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תימנים,
פולנים,
דרומריקאים,
זנזונות,

נודניקים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/05 19:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה