[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איל אורגל
/
יצאתי גבר

הפגישה השבועית שלי עם דוקטור כ"ץ הסתיימה בצורה קצת לא יפה.
קיבוץ מעגן היה שקט מהרגיל הפעם.
נכנסתי לאוטו ונסעתי משם, תוהה בדבר משפטיו האחרונים של
הדוקטור רגע לפני שטרקתי את דלת משרדו בחוזקה ויצאתי. כבר
הספיק להחשיך ועד שאני אגיע הביתה הערב ירד לגמרי.
בתחנת אוטובוס של קיבוץ עין-גב עמדה מישהי, הבחנתי בה ממרחק,
וניסתה לתפוס טרמפ.
  עצרתי לה.
מבעד לחלון יכולתי לראות שהיא לא נכנסת פנימה.
היא עמדה ליד הדלת ודיברה בסלולרי. כולה מוארת מפנס הרחוב
המוגבה שמשחק משחק של צללים על גופה.
  "מה איתך, את נכנסת?" שאלתי כשפתחתי את החלון.
היא רק סימנה לי עם היד 'חכה שנייה' והמשיכה לדבר.
  היא לבשה חולצת פסים צבעונית. השרוולים הקצרים הסתיימו
בקרעים מחושבים, אחד מהם אף חשף קצה של כתף.
פרצופה הוסתר ממני על-ידי גג המכונית אך שיערה החלק היה ארוך
דיו בכדי שאוכל לראותו מלטף את גבה במשב הרוח הקל המגיע מכיוון
הכינרת.
  'השכחת את דבריו של דוקטור כ"ץ?' שאלתי את עצמי כששמתי לב
שכל כולי  שקוע בבחורה הזאת ועוד מעט הלשון שלי כבר תגיעה
לדוושה.
'תראה על מה אתה חושב.' נזפתי בי על השאלה הזאת, ' עומדת מולך
האישה הכי מדהימה שראית בחיים שלי.'
  ואכן היא שבתה גם את לבי.
ידה השמאלית הוכנסה לתוך כיס המכנסיים האחורי והתעגלה בהתאמה.
"... אני לא מעוניינת לראות אותך יותר... זה נגמר בינינו..."
הצלחתי לפעמים לקלוט מדבריה.
  הבנתי שהיא עוזבת את החבר שלה ואני, כמובן, התחלתי לחשוב על
משפטי נחמה ועידוד שאגיד לה כשהיא תעלה.
"אולי לא הייתי צריך להקשיב ואני מתנצל אם אני מתערב אבל..."
ואז אתחיל לקשקש לה שהוא לא בשביל מישהי מלאת קלאסה כמוה
וכיוצא באלה.
עד שנגיע לכורסי היא כבר תמרח עליי לגמרי.
  החלטתי שהפעם אין שום סיכוי שאני אתן לה לרדת לפני שאני
דולה את כל הפרטים עליה, במינימום.
  'מעניין איזו מוסיקה היא שומעת.' תהיתי לעצמי ובדקתי בערימה
של הדיסקים אם יש משהו טוב כזה, משהו שיוציא אותי הכי מבין
במוסיקה.
לא מצאתי. וגם המערכת נתקעה והחלה לעשות רעשים מוזרים אז בכלל,
כיביתי הכל. שקט גם טוב. מקסימום אני אפתח את החלון ואגיד לה
שבשעות כאלה אני מעדיף לשמוע את הרוח והגלים והציפורים מאשר
מוסיקה.
"זאת, המוסיקה של הטבע." אגיד וכך אצא מזה כמו מלך.
  הטלפון שלי צלצל לפתע.
"יקי, אני לא יכול לדבר עכשיו," לחשתי לו כשעניתי, "יש פה איזו
כוסית אחת שצריכה נחמה... בטח, אני אדבר אתך בבוקר... לא היה
משהו, התעצבנתי עליו לגמרי. טרקתי לו את הדלת בפרצוף... סבבה,
ביי."
השיחה התנתקה. כיביתי את הטלפון, למנוע הפרעות נוספות, והחזרתי
מבטי בתחנה.
  מעבר לחלון לא יכולתי לראות אותה יותר. הפנתי את עיניי
בחיפושים אחריה אך היא לא הייתה שם יותר. היא לא הייתה שם.
אהבת חיי.
חלומותיי התנפצו לרסיסים. לבי רצה לידום. ריאותיי חשקו
ניקוטין. מוחי דרש מריחואנה. ידי שאפה אל הסכין. עיניי לא
ביקשו לראות את זריחת המחר. דמי רצה להתפרץ החוצה... אוזניי
ענגו לקצת יהודה פוליקר, שיריי יום השואה כאלה.
'בוא נצלול,' אמרתי לעצמי, הדלקתי סיגריה ונסעתי משם, מתרחק
מעין-גב.
  'עזוב אותך שטויות,' עצמי עונה לי, ' אז מה. תהיה כמה ימים
בדיכאון, אולי אפילו תנסה להתאבד, ובטח גם הפעם לא תצליח,
תחסיר כמה ימים בעבודה, ואחר כך מה? הכל יחזור להיות אותו
דבר.
'אז תצא מהקטע 'שך ותחליף ת'מוסיקה.'
  באחד הסיבובים בעליות של כורסי עקפתי מכונית של עארסים, עם
האור הכחול מאחורה.
'בטח מקצרין,' הרהרתי כשעקפתי אותם.
כשחזרתי לנתיב הימני הסתכלתי במראה האחורית, לא ראיתי אותם. הם
לא היו שם בכלל, לא המכונית עם האור הכחול ולא העארסים שישבו
בתוכה. פשוט לא היו שם יותר.
'מה זה משנה,' אמרתי לעצמי, 'לפחות עקפת אותם.'
"כן, יצאתי גבר."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הולכים לטייל
בגן השלושה?
עזוב, הולכים
לבמה חדשה.



(ביסלי).


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/05 15:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איל אורגל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה