לאחר הפעם השנייה שנהרגתי, אמרתי לאלוהים, שהיה אחלה גבר אז,
שאם הוא מחליט להחזיר אותי שוב לכדור הארץ, אז ברצוני לחזור
כחיה. לא היה לי משנה איזה סוג, העיקר לא בנאדם.
הוא נתן בי את המבט הזה, שהיה כל כך אופייני לו, מבט של
"יוחאי, תעזוב אותי, הרגע התעוררתי." אלוהים אמר לי שאני לא
יודע למה אני מכניס את עצמי ושאני עושה טעות. אבל אני לא
הקשבתי לו וכל פעם נוספת שהוא הזכיר לי את זה, אני הזכרתי לו
שהוא זה שברא את צביקה פיק. זה השתיק אותו.
  למרבה המזל, בדיוק באותו יום הייתה אמורה להתרחש המלטה של
כלבת רועה-גרמני בצפון הארץ.
דלתי ממנו מעט פרטים על האירוע: הכלבה יפה וחכמה, משפחה נחמדה
ממושב אמירים אימצה אותה לפני כשנתיים...
"נשמע נחמד," אמרתי, "יאללה. למה לא."
  לפני שעזבתי את גן-עדן ביקרתי את ג'ניס.
כשהיא שמעה שבאתי להיפרד היא הוציאה מהאחורה של המגירה משהו
מיוחד ששמרה לאירוע מיוחד.
לאחר מכן התעלסנו בפעם האחרונה ולא שמתי לב לזמן, שחלף מהר
מדי, כשלפתע קפצתי ממיטתה והתחלתי להילחץ. השיגור לכדור הארץ
מתחיל בעוד כחמש-עשרה דקות!
אספתי את חפציי בידיי, ביקשתי ממשוש חיי שתמסור דרישת שלום
לג'ימי וחיבוק גדול לג'ים ושתגיד לו שלא שכחתי את ההתערבות
בינינו והתחלתי לרוץ ברחובות גן-עדן. עדיין עירום, כביום
מותי.
למזלי הספקתי להגיע בזמן.
למזלי?

  ההמלטה התרחשה כמתוכנן ואני, מרוב שמחה, מייד התחלתי לקפץ
על ארבעת רגליי הקטנות והחדשות. בביתי החדש.
  הימים עברו ואני גדלתי. את חלק מאחיי ואחיותיי הכלביים מסרו
למשפחות במושב, אמי הביולוגית נפטרה במהלך ההמלטה כתוצאה ממשהו
ואותי החליטו להשאיר.
הם קראו לי "ויפי", שזה, לפי מה ששמעתי אותם מדברים, קיצור של
"ויפאסאנה". אני לא אהבתי את השם הזה והתעלמתי מהם כשקראו לי.
חוץ מורד.
  ורד הייתה הבת הבכורה של המשפחה, נערה יפיפייה. אחריה הלכתי
לכל מקום, במיוחד למקלחת.
  כשאף אחד לא היה בבית, הייתי יכול להעביר שעות בלהוריד את
ראשי בין רגליי וללקק בהנאה. סתם, בגלל שיכולתי.
  חצי שנה מאוחר יותר, מס הכנסה האשים את זוג מאמציי בהונאות
מס גדולות שגרמו להם לפשוט רגל ולהיכנס לחובות ענק. הם נאלצו
לעבור לגור בפתח-תקווה ואותי, בגלל שלא רצו עוד פה להאכיל,
השאירו בצומת בית-ליד, בלילה, לבד.
היה לי חבר שגר במושב עולש, לא רחוק משם. תהיתי אם ללכת אליו.
ואז נזכרתי שאני כלב.
  הלכתי בייאוש בין תחנות האוטובוסים שבצומת. הנהגים,
במכוניותם המהירות, צפרו לי שאזוז. אם היו לי אצבעות הייתי
משלבן לכדי תנועה מגונה לעברם.
הבחנתי במישהי נחמדה באחת התחנות והתקרבתי אליה.
  היא דיברה בטלפון הסלולרי, נשמעה כעוסה במקצת.
התחככתי ברגליה.
  כשהגיע חברה לאסוף אותה, שכנעתי אותה, במעט יללות עצבות,
שתשכנע אותו, שיסכים לקחת אותי עמם. הוא הסכים וכל הדרך לדירתם
השכורה בקיבוץ קריית-ענבים ישבתי על ברכיה וטמנתי ראשי בחזה.
אשר לא אהב את זה.
  אשר, כך הסתבר לי מאוחר יותר, אבל לא כל כך מאוחר, היה
נרקומן בגמילה.
את התולעים בידיו היה מרגיע בעזרת סמים קשים אחרים ואת הקריזים
היה מרגיע בעזרת סמים קלים נוספים. העיקר שכבר שבעה חודשים הוא
לא מזריק.
הוא, בניגוד לרוויטל, לא היה עובד, הוא האמין שהממשלה צריכה
לפרנס אותו.    
  "צ'ילום, למה אתה לא עובד?" היה לעתים שואל אותי בכעס
כשהייתי מצטרף אליו, בתקווה שייתן לי איזה שפיץ או שאכטה, כעס
שמופנה בעצם כלפי עצמו.
  בדרך כלל, כשרוויטל הייתה חוזרת מהעבודה ורואה אותו באותה
תנוחה שבה היא השאירה אותו, הם היו מתחילים לריב בקולי קולות.
אני הייתי מתרחק מהצעקות והולך לחדרם, מחפש שאריות, נובר
בניירות.
  יום אחד, הם שוב רבו כשלפתע השתרר שקט מבהיל.
ניגשתי לסלון וראיתי את אשר, סכין בידו, עומד רכון מעל לגופתה
של רוויטל.
הוא הסתכל עליי במבט של "איזו ברירה כבר הייתה יכולה להיות לי,
היא עצבנה אותי."
כעסתי עליו, ומכיוון שבין כה וכה אף פעם לא אהבתי אותו, לא
הצטערתי על כך שהרגתי אותו.
  נשיכה טובה בצוואר, כך ראיתי פעם בערוץ המדע באמירים,
תגרום, בסופו של דבר, למוות. זינקתי לעברו ונעלתי את לסתותיי
בצווארו.
עכשיו, שהשניים מתים, לא ראיתי סיבה להישאר באמבטיית הדמים
הזאת. השתנתי על אשר ויצאתי מגבולות הקיבוץ.
   לאחר יומיים, שבהם ישנתי ליד פתח הצרכנייה ביישוב סמוך,
נתפסתי בידיו האכזריות של לוכד הכלבים המועצתי. לא התנגדתי לו
- ביומיים האלה שעברו, שבהם, בין היתר, הבנתי מדוע אלוהים אמר
לי שזו הולכת להיות טעות מצדי, איבדתי, בפעם השלישית, כל רצון
לחיות את חיי, ככלב.
  בכלבייה, הבטתי המום בפניהם נטולות החיים של רעיי הכלבים,
היה זה כמו להביט במראה. ומעברם השני של הסורגים, פניו נטולות
החיים של עוזרו של לוכד הכלבים.
  מדי יום היה העוזר פותח את הכלובים ולוקח עמו, לחדר שבקצה
המסדרון, מספר כלבים, אחד אחד, ושב לבד.
לא ידעתי מה עם שאר הכלבים, אבל אני הבנתי למה הוא יוצא מהחדר
ללא הכלב שעמו נכנס. ידעתי גם שתורי יגיע בקרוב. איש לא רצה
לאמץ אותי, לא קמתי בשביל איש.
  בוקר אחד, כשעיניי נפגשו בעיניה של כלבת גולדן-רטריבר
חמודה, שהגיע יומיים אחריי, והראיתי לה באיזו שליטה אני מצליח
ללקק את עצמי, הרגשתי את הידיים על צווארי, הידיים הגדולות
והמסריחות האלה של עוזר לוכד הכלבים.
"עוד מעט," רציתי להגיד לו אבל לא יכולתי. ניסיתי לנשוך אותו
ולהתנגד אך הוא מיהר לשים את לולאת החנק סביב צווארי. חסר
אונים הובלתי אל החדר שבקצה המסדרון.

  "אמרתי לך," הצטדק אלוהים כשנכנסתי בשערי גן-עדן.
"נהנית?" שאל בציניות.
"אתה דפוק!" צעקתי עליו, "אתה, והעולם המעאפן הזה שיצרת שם
למטה!"
"יוחאי," הוא פנה אליי בארשת פנים רצינית לרגע, "הסיבה היחידה
שהעולם פועל כפי שהוא פועל היא בכדי שלאחר מכן יוכלו להעריך את
מה שיש להם פה, בגן-עדן."
"כן?! ומה עם אלה שמגיעים לגיהינום?" שאלתי.
"הגיהינום לא קיים. הוא פיקציה," אלוהים ציחקק, "שלצערי איני
יכול לקחת את הקרדיט עליה לעצמי. היה זה מוחמד שהגה את הרעיון
ליצור את האשליה שגיהינום קיים בכדי להרתיע את האנשים ממעשים
רעים."
"אז כולם מגיעים ישר לפה?"
"כן. ומי שלא מצליח להתאקלם מוחזר לסיבוב חדש.
"אתה ידידי," הוא הניח את ידו, שלא הייתה יד במובן הכולל של
המילה, על כתפי והמשיך, "לא רק שלא הסתדרת עם העולם שלוש
פעמים, גם פעמיים בגן-עדן נראה שלא הועילו לך."
"ואתה חושב שאני לא יודע את זה," עניתי בעוקצנות.
  אלוהים משך מסנטרו, שלא היה סנטר במלוא מובן המילה, ותהה מה
לעשות עם עצמי. לבסוף שאל: מה אתה מציע שאעשה אתך, יוחאי?"
  חשבתי מעט ואז עלתה המחשבה בראשי.
"תן לי לנהל את הגיהינום," אמרתי.
הוא הביט בי נאלם מילים.
"אני לא יודע אם זה רעיון כל כך טוב," השיב.
"בטח שכן," אמרתי והסברתי לו מדוע הוא חייב שיהיה לו גיהינום,
"...בימינו, אם לאלוהים אין לפחות גיהינום אחד או שניים משל
עצמו אין לו מה לחפש ביקום..." שזה יחסוך לו ניירת ושהכי טוב
שאני אנהל אותו בשבילו, "...רק אני יכול לגרום להם לסבול כמו
שמגיע להם."
  לבסוף הוא השתכנע, לאחר, כמובן, שהוא הציב מספר תנאים משל
עצמו, ומינה אותי רשמית לתפקיד השטן.
  "אאאההה... לפני שאני מתחיל את התפקיד," אמרתי לו לפני שהוא
יצא מהאולם, "אני קופץ לכמה זמן לג'ניס."
"ג'ניס לא פה," הוא צעק לי מקצה האולם.
"איפה היא?" תהיתי.
"היא חזרה למטה. גם לא רצתה לחזור כבן-אדם."
"וואללה, אז מה יצא ממנה בסוף?"
"היא נמצאת כבר כמה ימים באיזו כלבייה, תגיע מחר."
"אז מחר אני אתחיל."