הקראתי את התחקיר הזה בערך אלף פעם. מול חדר אוכל כשהיה עיכוב,
בפלוגה כשלא היה מה לעשות, מול האודיטוריום כשחיכינו לשיחות
פתיחה של גורמי בסיס, בכל מקום בערך. כמעט ידעתי אותו בע"פ. זה
על איזו מ"כית, מהמחזור שלי האמת, היכרתי אותה, שירדה לקו
מטרות במטווח לשירותי השטח שהיא הנפיצה, ואחרי כמה דקות התחילו
להטוויח שם בלי שהקצין שם לב שיש לו בנאדם בקו מטרות. הספיקו
לירות 5 כדורים, לא פגעו בה אבל בנס שהיא יצאה בלי שריטה. אחרי
זה הבנתי השתגעה לגמרי, לא יכלה לראות נשק, יצאה מהצבא או
לפחות מהתפקיד. לא יודעת מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי.
מפחיד לחשוב על זה, קליעים שורקים לי מסביב ואף אחד לא יודע,
לא רואה, לא שם לב. היא צעקה, היא נופפה, לא שמו לב. העניין
הוא שהיא עשתה טעות די קריטית, היא פשוט קמה והתקדמה לעבר הקו
יורים. היתה צריכה למצוא מחסה ולחכות, זה מה שאומרים.
לא יודעת. שאלתי את החיילים שלי מה הם חושבים, לא ידעו מה
להגיד לי. אף פעם אין להם משהו חכם להגיד לי, הם רוב היום
מסתובבים בשוק, מדי פעם מתעצבנים, מדי פעם צוחקים, מדי פעם
עושים דברים מטומטמים שאנחנו מענישים אותם עליהם. אני מסתכלת
עליהם מהצד ונמלאת רחמים, בין אם זה על סוג האנשים שחושב
שהטירונות הזאת קשה, בכל דרגה שהיא, או בין אם זה על היחס של
כל הבסיס הזה. מהרצועות בלאי של הנשק, עד לאפודים הביזיוניים,
ולמדים הנוראיים. רע לי להודות בזה, אבל אני ממש מרחמת עליהם
לפעמים, על חוסר המודעות שלהם לדברים שהם עושים לפעמים שבכל
מקום אחר היו צוחקים עליהם, על השוק הזה שלא יסתיים גם ביום
האחרון של הטירונות, על סוג האנשים שהם, וגם על עצמי ועל
המסכנות שלהם ועל הכל. לא יודעת, לפעמים אני מרגישה שאני משחקת
במשחק אחד גדול שמסתיר מהם את התנאים בלאי שהם מקבלים. מצד אחד
הם מקבלים יחס כ"כ טוב שזה כבר לא פיקודי אלא פאטתי, רק חסרה
סוכרית שוקולד על המזרון כל לילה. מצד שני זה כאילו שאנחנו
מעלימים עין, הופכים את כל הדברים האיכסה האלו לבסדר, מסתירים
את זה שאם אנחנו היינו עושים את זה בקורס או בכל מקום אחר זה
היה משפיל.

לפעמים נמאס לי מהתפקיד. הוא שוחק. מטורף. עבודה מסביב לשעון,
19 שעות על הרגליים, מחשבות כל היום, לדבר, ללכת, לתת, לכעוס,
ללמד. זה כ"כ מתיש לפעמים, במיוחד כשהאנשים מולי פשוט לא אכפת
להם. במיוחד. לא נתקלתי בחיילים בעייתיים במיוחד, אבל יש לי
תחושה שתיכף זה יקרה וזה מה שישבור אותי.
אם לא זה, אז זה הכל, השאר. כל הפעמים האלו שאני מרגישה קטנה
מול כולם, כל השאר, חוזרת לכיתה ח' ומרגישה אילמת. מצחיק קצת
לחשוב שאני יוצאת לעמוד מול 50 איש הכי בטוחה בעולם, וחוזרת
לשתוק מול כמה בודדים. מעניין איך הרשתי לעצמי להיות כזאת, איך
נתתי לעצמי להרוס באיטיות את כל מה שעבדתי עליו.

בסופה המטורפת שהיתה לפני כמה שבועות הייתי בדיוק עם חיילים
במטווח. היה מפחיד, מטורף. נשארתי שם לבד באיזשהו שלב, כשהגג
של הפריקסט רועד ברעש ענקי, הברד מכה עליו בלי הפסקה והגשם
מתחזק ומתחזק. חושך, מלבד הבזקי ברק שמאירים באור של שעה חמש
אחר הצהריים את כל המטווח. את הפנס נתתי לחיילים, שיהיה להם,
ואני עמדתי בכניסה. התקשרתי אליו, והוא ענה וסיפרתי לו קצת מה
קורה אצלינו. הוא ענה לי שהוא לא ממש יכול לדבר, נחנקתי
וניתקתי. מזל שהגג רעד, מזל שהגשם היה כ"כ חזק.

לפעמים יש לי חשק להאנח אנחה גדולה כזאת, להוציא הכל, את
הספקות והחשש וחוסר הביטחון. את הריקנות. את הפלאפון שממשיך
לצלצל בלי תשובה מהצד השני, את המספרים שנשכחו והאנשים ששכחו.
לפעמים יש לי חשק לצעוק לעולם, לזעוק אליו, מ"כ בקו מטרות, מ"כ
בקו מטרות. יורים עלי, כדורים מעלי. אבל אני יודעת שאף אחד לא
ידע, אף אחד לא יראה, אף אחד לא ישים לב.

מ"כ בקו מטרות, מ"כ בקו מטרות, אני צועקת בראש, וממשיכה בדרכי
למרפאה עם חייל בבוקר קפוא של יום שלישי.
[אני קמה לאיטי מול היורה ומתקדמת לקו יורים. חשופה לחלוטין.
ואין אף אחד, פשוט אף אחד, שם, כדי לעצור אותי].