מים זורמים חם.
הדמעות מקיפות את כתפיי
שומעת ברקע קולות של אוהביי
ששונאיי.
מושיטה את ידי,
יד כותבת, שפעם ציירה
שפעם ליטפה,
עכשיו היא חותכת בבשרה.
אני רואה חתך לבן -שקוף
כקרום מעל כוס חלב
נושפת כנגר,
כדי להוציא הנסורת.
לוקחת מספריים שתופרות, שגוזרות
ובכל כוחי מגרדת את שאריות ידי-
רכה, עדינה, גדולה.
מחכה לצבע השני,
רואה עוד לבן
חופרת תחתי.
מתחת ללובן מחכה לצבע
שכינתי בתמימות מסוכנת " צבע כאב".
המים מתקררים, הדמעות מתמזגות
עם נקובביות העור
היד שלי נותנת לדמה להשאב בכיור.
ובתוך הביוב :
מתחת ללובן, לאודם
צחוק קטן הבלחתי
והמשכתי לשייף כדי לשכוח.