בבוקר יש רוח קרירה, למרות שבצהריים יהיה חם; ככה זה פה בצפון.
עוד מעט יהיה קיץ ונחילי זבובים יציפו את הלולים.
למייק, קצין הביטחון של הכפר, לא היה כוח לכלום. הוא קם בבוקר
עם הידיעה שהיום עומד להיערך התרגיל המטופש הזה של הצבא, שהוא
צריך לקחת בו חלק. כל היום הוא רק קיווה שזה יתבטל איכשהו, אבל
זה היה חסר תוחלת.
"כמו כל דבר אחר שאני מקווה לו," הרהר מייק בעודו מתאמץ לדחוס
את כרס-האדירים שלו ללנדרובר המשטרתי הכחול. הוא ציין לעצמו ש-
א. צריך לצבוע מחדש את הסמל של ביטחון-אזורי גליל עליון על
הדלת של הלנדרובר, ו-ב. אין לו כוח לכלום.
לא היה לו כוח לתרגיל המטופש הזה. לא היה לו כוח לניג'וסים של
אביב, הסגן שלו. אבל יותר מכל - לא היה לו כוח להסביר לכולם
לאן אשתו, פנינה, נעלמה. עוד מעט יתחילו לשאול אותו, כאילו
בטבעיות. הוא יילך לצרכניה וג'סיקה תעשה, "מה עם פנינה, לא
רואים אותה כבר כמה ימים, היא חולה או משהו?"

בחוסר חשק תהומי נהג מייק את הלנדרובר הגדול והמטרטר למוצב של
הצבא ליד הכפר. מכשיר המירס שלו התחיל לצלצל בדרך. הוא היה
בטוח שזה המ"פ הקוף של הגזרה, מתקשר להזכיר לו שצריכים אותו
בתרגיל - כאילו שהוא בכלל חייב להם משהו, הקופים האלה במדים
ירוקים עם הדרגות על הכתפיים. אבל לא, זה היה אביב, הסגן-קב"ט.
"אל תשאל, מייק, שמשוני משתולל. החיילים עוד פעם השאירו את
השער של השביל-עפר פתוח בלילה. הוא אומר שהסוס הכי טוב שלו
נעלם."
דקה אחרי שמייק הגיע למוצב, איך שהמג"ד מה-שמו ניגש אליו,
שמשוני התקשר בעצמו, ומייק שקל ברצינות להיכנס חזרה ללנדרובר,
לשים גז עד למטה ולא לחזור יותר אף פעם לחור הזה. הוא ייסע
בעקבות פנינה, החליט. כמה רחוק היא כבר יכולה ללכת?
"תירגע, שמשוני, תעשה לי טובה," הוא אמר בשקט לתוך המירס. "אתה
יודע איך זה, הוא יחזור בעצמו כשיימאס לו, או מקסימום ימצאו
אותו בכרמית או בחורשת יפתח ויחזירו אותו. כן, אני יודע כמה
הוא שווה. רק תפסיק לצעוק, תזכור את הלב שלך. אני אדבר איתך
אחר כך, אני עם הצבא."
ניתק ושלח מבט זועף למג"ד מה-שמו שעמד מולו ודווקא עשה פרצוף
מתנצל. "יש בעיות?"
"לא," אמר מייק ונפנף בידו בביטול. "אחד הסוסים של שמשוני ברח
בלילה. אני אטפל בזה אחרי התרגיל."
המג"ד הנהן כאילו הוא משתתף בצערו. מה אתה מבין בכלל, אידיוט,
מלמל מייק מתחת לשפם האדירים שלו. אלה עם השכל בפלאפלים,
חושבים שהם עושים לנו טובה שהם משגעים לנו את החיים עם הריצות
המטורפות שלהם בלילה על גדר המערכת. האנשים בכפר הזה רוצים
לחיות בשקט, כל כך קשה לכם להבין את זה? שהם לא רוצים לקום
בבוקר ולראות מחלקה חוזרת ממארב, או טנק נכנס לעמדה? הנה רק
לפני כמה ימים קובי מהמועצה נתן לו על הראש בגלל שראו כמה בנות
מהכפר מסתובבות עם החיילים. המועצה טוענים שמבחינתם הוא אחראי
על הצבא בתחומי הכפר. כאילו שאין לו מספיק בעיות. האנשים האלה
אף פעם לא יודעים להעריך את כל העבודה הקשה שהוא עושה.

זה הכל התחיל באיזה ערב לפני חודש, כשהם שתו קפה עם ג'סיקה
ובעלה ועוד כמה חבר'ה, ומישהו העיר משהו על המקרה של שחר,
החייל שעל שמו נקרא מצפה שחר, שנהרג שמה, ומייק זרק איזו הערה
על הצבא המטומטם שרק בדרך הקשה הוא לומד איך לעשות דברים. עד
עכשיו הוא לא מבין, מה כבר הוא אמר שיכל להרתיח אותה ככה, אבל
אחרי שכולם הלכו פנינה צעקה עליו, ש"איך אתה יכול להגיד כזה
דבר"; ובסוף הוא התעצבן ואמר לה שתפסיק לעשות את עצמה כאילו
אכפת לה מהדברים האלה, כי הוא מכיר אותה הרי, ושהיא לא תגיד לו
מה להגיד ומה לחשוב, והיא אמרה בכעס שזה לא ייאמן איך שלא אכפת
לו יותר משום דבר, והלכה לישון מוקדם.

אחרי שהמג"ד מה-שמו סיים להציג את פריסת הכוחות וכולם יצאו
להפסקה, ניגש אל מייק איזה צעירון עם דרגות של סמל ושאל אותו,
"תגיד, אתה מכיר את הסיפור על החד-קרן?" מייק הנהן וחטף
מהשולחן עוד בורקס. פנינה לא פה להגיד לו שהוא בדיאטה, אז
לבריאות שיהיה לך, חשב לעצמו ותחב מתחת לשפמו משולש בורקס
לא-קטן במלואו, עוד לפני שהקודם נבלע במעמקי הכרס העצומה שלו.
כמה פירורים נדבקו לו לשפם והוא סילק אותם כשהסמל המשיך לנדנד
לו.
כן, יש איזה סיפור על זה שלפני שמונים שנה או משהו כזה, איזה
סיור של חיילים צרפתים טוענים שהם ראו פה חד-קרן. כשהוא היה
קטן סבא שלו היה מספר לו, שמדי פעם עוד היה מופיע איזה פרופסור
מפוזר עם מצלמה ורשת פרפרים, ומשכיב מארבים במצפה שחר, עוד
לפני שהוא היה מצפה שחר. אפילו כתבו על זה באיזה ספר, כמה דפים
אחרי המפלצת מלוך נס. רק אלוהים יודע איזה תיש סורי ראו
הצרפתים השיכורים האלה. יותר מדי יין זול. זה היה מלחמת העולם
הראשונה, אתה יודע, אנשים אז פיתחו איזו שריטה רצינית בגלל כל
מיני דברים שעברו עליהם, והתחילו להאמין בשטויות.
אבל הסמל הזה, הוא לא משתכנע. בהתלהבות ילדותית הוא רץ למג"ד
מה-שמו, ומבקש לשנות את האות-קריאה של הכוח שלו בתרגיל
ל-"חד-קרן". מייק הבריש את אחרון הפירורים מהשפם שלו, והרהר
לעצמו שטוב שיש לו את השפם הזה, שיסתיר את הבעת הזלזול שהוא לא
יכול להתאפק מלשגר עכשיו לעבר המטומטם הזה במדים, שיש לו זמן
לחלום חלומות מטופשים. איזה טוב שיש את השפם הזה, שיסתיר את זה
משאר העולם, שיהיו דברים שיישארו רק שלו. פנינה שנאה את השפם
שלו.

לפני שני לילות פשוט זרקה את הדברים שלה למזוודה והודיעה לו
שנמאס לה - נמאס לה מההתנהגות שלו, מהעקשנות שלו, מזה שהוא כבר
לא מאמין בשום דבר, והיא לא צריכה שכל הכפר ידבר מאחורי הגב
שלה על בעלה הקב"ט השמן והמתנדבת השוודית שלו. הוא ניסה
להכחיש, כמובן. היא סיימה לצעוק והתחילה לבכות, ואמרה שהוא כל
כך השתנה שהיא כבר מרגישה שהיא לא מכירה אותו בכלל, הוא אדם
אחר עכשיו, מין יצור גדול ושמן עם שפם כמו מטאטא כבישים שלא
אכפת לו משום דבר ולא מאמין בשום דבר, ומה בכלל השוודית הזאת
מוצאת בו היא לא תבין בחיים.
זה הלנדרובר, הוא רצה להגיד לה, סתם בשביל לעצבן אותה. היא
נדלקה על הלנדרובר. כלים גדולים ורוטטים עושים להן את זה.
היא סיימה לסגור את המזוודה ושאלה אותו אם הוא זוכר בכלל איך
זה היה בשבילם פעם, או שהוא הסתאב עד כדי כך שזה יצא לו מהראש.
איך כשהם היו ילדים, והיו מעבירים לילות שלמים במצפה שחר עוד
לפני שהוא היה מצפה שחר, ומחכים, והוא היה מספר לה על החד-קרן.
זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה לפני שיצאה, והוא אמר לעצמו שהוא
כבר נהיה זקן מדי בשביל הדברים האלה.

התרגיל היה במתווה של חדירה של חוליית מחבלים דרך גדר המערכת.
המג"ד מה-שמו סיים לדבר, והמ"פ הקוף של הגזרה ביקש להדגיש
שהדבר הכי דומיננטי פה יהיה התיאום בין הביטחון האזורי לצבא,
וזה הדבר העיקרי שהתרגיל הזה אמור להשיג. כל המ"כים הסתובבו
להסתכל על מייק שגמא את הקפה שלו ברעש, והוא הנהן ומלמל כמה
מילות הסכמה בהיסח הדעת, משום שהראש שלו היה במקום אחר.
כשהפקודה הסתיימה הוא מיהר להיכנס ללנדרובר, ועלה במירס מול
אביב.
"תגיד, פנינה התקשרה אולי?"
"לא," אמר אביב בחוסר איכפתיות, "אבל ג'סיקה התקשרה, הילד הקטן
שלה עוד פעם לא חזר אחרי המועדון-נוער."
כוס אמק, מלמל מייק לעצמו. "בסדר, תגיד לה שתירגע, הוא בטח הלך
למצפה שחר עוד פעם."
"אה, זה בסדר," אמר אביב, "היא לא מודאגת. זה שמשוני שמדאיג
אותי, כי הוא יחטוף התקף לב עוד מעט מרוב עצבים."
מייק חשב עכשיו על יניב, הקטן של ג'סיקה. בטוח שהוא עוד פעם
רובץ במצפה שחר ומחכה שהחד-קרן יבוא לדבר איתו. הוא ניסה
להיזכר אם לפי המתאר של התרגיל היה איזה כוח שצריך להתמקם
במצפה שחר, וקיווה שלא. אני חייב להחליף מילה עם ההיפי הזה
שמדריך את הילדים, הרהר מייק, שיפסיק להכניס להם רעיונות לראש.
רק המחשבה על הטיפוס הזה עם השיער הארוך והמוסיקת-עולם שלו,
עשתה אותו עייף. עזוב, חשב מייק לעצמו, תגיד לקובי מהמועצה
שיעיף אותו קיבינימט וזהו. כל הפעילות-נוער הזאת זה רעיון
מיותר ממילא.

התרגיל התחיל אחרי שירד החושך ונמשך שעה וקצת. מייק העביר את
הזמן הזה בישיבה בלנדרובר שלו על השביל-עפר קצת אחרי השין-גימל
של הכפר, יעני בתור איזה חסם צירים, תוך כדי שהוא מחסל קופסה
שלמה של וופלים מהצרכניה של ג'סיקה, ועושה את עצמו מאזין
למכשיר הקשר. הוריד עוד וופלה וחשב על פנינה.
בסדר, אז פמפמתי קצת איזה מתנדבת שוודית, מה את עושה כזה
עניין. היא לא יכלה אפילו להגיד שזה מה שאוכל אותה, הייתה
חייבת לדפוק לו את הנאום הזה על כמה שהוא חרא של בן-אדם באופן
כללי ובלי שום קשר. אוף, לעזאזל הכל, חשב לעצמו והתניע את
הלנדרובר. עברה השעה שהקצבתי לכם, מבחינתי התרגיל שלכם נגמר.
הוא דהר למצפה שחר ומצא שם את יניב מכורבל על אחד הספסלים,
ישן. מייק התקרב לספסל בשקט והשתעשע ברעיון להעיר את יניב
באיזו שאגה מפחידה, שאולי יפסיק כבר להסתובב פה בלילות, כשמשהו
מוזר קרה לו פתאום בפנים.

עצר, והסתכל על הנוף המדהים שנשקף מהמצפה, על גדר המערכת
שנבלעה בעצים ובצמחיה רחוק מתחתיו, על הרכסים היפהפיים של הרי
הלבנון שבחורף היו מתכסים שלג. הואדיות המחורצים, שהצבא ברוב
טמטומו קורא להם נתיבי-חדירה; התנועה הקלילה של הרוח בשיחים,
והיערות הסבוכים שמי יודע אילו דברים נפלאים הם מסתירים,
והשמיים כל כך בהירים כאן שאפשר לראות כל כוכב וכוכב כמו...
כמו... פנינה הייתה יודעת להגיד כמו מה. כשהוא ופנינה היו
צעירים הם היו יושבים פה לילות שלמים על הספסל הזה, אותו ספסל
עצמו שיניב ישן עליו עכשיו, והוא היה מספר לה על החד-קרן.

המ"פ הקוף הרס לו את הכול כשהגיח מעבר לעיקול ברעש גדול עם
ההאמר-ממוגן הגדול והמכוער שלו. יניב התעורר, התיישב והתמתח.
"אל תדאג," לחש מייק, "יום אחד הוא יבוא אליך." אבל הוא לא היה
בטוח אם יניב שמע אותו עם כל הרעש שהמ"פ הקוף עשה, וחוץ מזה
יניב כל כך רדום.
"אהלן מייק, הודיעו לך שהתרגיל הסתיים?" שאל אותו המ"פ דרך
חלון הג'יפ, ומייק הנהן ואסף את יניב החצי-ישן למושב הקדמי של
הלנדרובר.
"אה, תשמע משהו," אמר המ"פ שעכשיו מייק נזכר שקוראים לו דורון,
"נראה לי שראיתי עכשיו את הסוס שברח לכם, שמה למטה."
"באמת?" שאל מייק, מופתע. יכול להיות שמשהו טוב בכל זאת יצא
מהתרגיל הזה. דורון גירד את ראשו קצת ואמר, "נדמה, אני לא
בטוח, עברנו שמה מהר וגם הייתי עם האמצעי ראיית לילה על הפנים,
אתה יודע, התרגיל וכל זה, אבל בטוח שהיה שם איזה חמור או
משהו." ואז הוא הרהר עוד קצת ואמר, "אתה יודע מה, אם זה היה
חמור אז זה החמור הכי גדול שראיתי בחיים שלי."
מייק שם לב שדורון לא אומר כלום על זה שהוא הבריז לו מהתרגיל.
דווקא בחור נחמד, דורון הזה, חשב לעצמו מייק והרגיש שביב של
רגש אשמה זר ומוזר.

דורון מיהר לחזור למוצב, ומייק הוריד את יניב בבית של ג'סיקה
ואמר לו להפסיק לרוץ למצפה שחר בלילות, כי זה קרוב לגדר המערכת
וזה מסוכן והצבא לא מרשה, אבל הוא לא הצליח להפחיד אותו כי הוא
היה עייף כל כך ולא היה לו כוח לכלום. אחר כך הוא התקשר
לשמשוני שנשמע כאילו ההתקף לב שלו כבר היה והלך וחזר.
"שמשוני, יכול להיות שמצאנו את הסוס שלך," אמר מייק, "הצבא
אומר שהם ראו אותו."
"אה, הצבא אומר," ייבב שמשוני, "עד המוצב הגיעו החתיכות שלו,
הא? התקשרו אליי לפני כמה שעות מקיבוץ חורשת יפתח. הוא רץ ישר
לתוך השדה מוקשים שלהם, החרא המטומטם הזה, הם אוספים אותו
עכשיו עם שואב אבק, יש לך מושג כמה הוא היה שווה?"

מייק נהג בשתיקה חזרה הביתה, מנסה שלא לחשוב על השקט והריקנות
שמצפים לו שם. אבל בצורה מסתורית כלשהי, הלנדרובר לקח אותו
בחזרה למצפה שחר.

עד אחת בלילה הוא נשאר לעמוד שם, למרות שעדיין לא היה לו כוח
לכלום. עד אחת, עם הזרקור של הלנדרובר מכוון למטה לגדר ושופך
עליה שלולית מגושמת של אור צהוב וצורב. היערות הלבנונים היו כל
כך גדולים ואפלים, שמי יודע מה חבוי בהם. פעמיים הוא שמע משהו
זז. פעמיים זה היה חזיר בר. אותו חזיר בר. באחת בלילה מייק
הקב"ט נשבר, קיפל את הזרקור ונסע הביתה.
חשבתי, פנינה, זה הכל, הרהר לעצמו מייק. חשבתי, שאם הוא הופיע
בשביל איזה מ"פ, אז אולי הוא יופיע גם בשבילי. אבל כנראה
שמוגזם לצפות לזה, סתם בשביל איזה חלאה כמוני, שלא מאמין יותר
בשום דבר, ושכבר אין לו כוח לכלום.