ואתם אנשים ארורים
אנשים חסרי רחמים
ולי אתם תמיד אומרים
ששווה להילחם על החיים.

ועכשיו טובה עליי המחשבה
לשלוח יד בנפשי.
טוב מותי מחיי עייף וסובל מעצמי.

כי מה שווים הם החיים
אם הם אפלים כמו המוות בכבודו ובעצמו.
אם הפחד להיכשל רובץ עליי כמו הכישלון.

מה פשוט הוא המוות מה נפלא.
רק הוא יעקור ממני את מכאוביי
ולא תפילה או הזדקקות  
לאנשים כאלה או אחרים.

והיכן היא האישה אשר
כל כולי זועק אליה
גם בימים וגם בלילות
מספיק שנים אני חי
כדי לדעת להבדיל
בין אישה יפה ובין
סתם אוכלי נבלות.

בז אני לכם שוחרי החיים
איני כמוכם אבל אינכם רואים זאת
אני לובש שחור
ובידי מאכלת והיא מוסתרת.

נפשי אינה מעונינת באלו החיים
רוצה היא במותם.
עכשיו הולך אני מתיר לאוכלי
הנבלות לעשות את עבודתם...