ביקורת על "סוף העולם, סגרנו לשיפוצים"/אלי
שפד

כאשר קיבלתי את המשימה לקרוא את "סוף העולם-סגרנו לשיפוצים",
הסתכלתי על העורך שלי במבט של קרנף שאכל צפרדע בטעות. "למה אני
שוב צריך לקרוא ספרים חדשים של מתיימרים למיניהם?" חשבתי
לעצמי. העורך שלי, בהכירו את גחמנותי האיוולת זרק לי את הספר
על השולחן ואמר לי "תעשה לי טובה הפעם, תן לזה צ'אנס" וחייך
אליי את החיוך הציני שלו.  
אני מכיר את העורך שלי, וגם מכיר אתכם - הקוראים שלי. אתם
אוהבים את ריח הדם המשפריץ מגווייתו של עוד סופר, שאת ספרו
שחטתי על מזבח הביקורת האכזרית שלי.
אז נתחיל מהכריכה של הספר. חלון הראווה שעליו שלט ובו רשום את
שם הספר- זה הצד הקדמי של הספר. בצד האחורי מופיעה תמונתו של
ה"תכשיט" שכתב את הסיפור. ומתחת כתוב: ספיר דיאמנט, חרטטן
מקצועי. טוב האמת שזה לא מה שכתוב בדיוק, אבל אחרי שקראתי את
הספר, אני יכול לומר שזה מה שהיה צריך להיות כתוב.
אז גיבורו של הסיפור שלנו הוא מוטי, בעליה של חנות בשם "סוף
העולם". מה כבר מוכרים בחנות שנקראת "סוף העולם"? מוטי מתאר
זאת בעצמו כך: "החנות שלי , מוכרת הכל אבל לא מוכרת כלום - רק
אכזבות" וזה בעצם המשפט שאולי ממצה את הספר בצורה הכי טובה.
החנות שלו היא למעשה חנות שחוזה את סוף העולם ומוכרת ללקוחותיה
פריטים שקשורים לעניין הזה. מוכרים שם ממוצרי הישרדות בסיסיים
ועד משחקי חברה לאנשים שנתקעו במקלט אחרי סוף העולם. אבל יש גם
מבחר מוצרים ביזאריים - " מראות מעוותות לצורכי שעשוע ודימוי
עצמי מתגבר" , "ערכה לציור דיוקנים עצמיים" , "חוות נמלים בלי
נמלים" וגולת הכותרת "לוח שחמט בלי מלכים" לשחקני שח מתחילים.
ההומור הציני והמתיימר שמציג דיאמנט עבר מהאופנה לפני 20 שנה
אך הוא דוחף אותו בפרצופנו המשתאה הלוך וחזור. נקודת האור
היחידה בעניין ההומור, גם היא לא מקורית - ציטוטים מתוך סדרת
"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ספרים שמוטי מעריץ וקורא כל היום
במקום לעבוד. כלומר העבודה שלו היא למכור בחנות - אבל אף אחד
לא נכנס לחנות שלו ובמקום לדאוג לגבי כך, הוא קורא את דאגלס
אדאמס ומהרהר על החיים. טריק זול ועלוב כדי לצטט מאחד מגדולי
הסופרים ההומוריסטיים של המאה ה-20.
אז לגבי ההומור העלוב של הספר כבר דיברנו. מה לגבי הסיפור
כולו? לפי ההתנהלות ב-100 העמודים הראשונים, הייתם מצפים שלא
תהיה התפתחות רבה, אבל כמובן שדיאמנט לא בחל בקיטש והכניס לנו
סיפור אהבה מבחיל. מבחיל כי האהבה מצילה כמובן את גיבורנו,
והופכת את חייו - משנה את החנות שלו מכישלון להצלחה ועושה אותו
לאיש מאושר ואופטימי. הרעיון עצמו לא כל כך גרוע אם היה נכתב
בצורה קצת פחות צפויה: "כשצלצל פעמון הדלת, פלטתי 'אנחנו
סגורים' והמשכתי לקרוא בלי להרים את ראשי מהספר. אולי לכם זה
נראה מוזר, אבל כמו שהיום הזה התחיל - הייתי מעדיף לצמצם מגע
עם העולם ולשקוע בספר משעשע. פתאום מישהו שלף את הספר מבין
ידיי - עכשיו כבר הרמתי את הראש, וגם מלאו נחיריי בניחוח לא
מוכר". אתם יכולים לתאר לעצמכם שההמשך הוא בנאלי וכמובן
שגיבורנו מתאהב ממבט ראשון.
השפה שדיאמנט משתמש בה היא ארכאית ומתנשאת, סגנון התיאור שלו
מיושן והיומרנות שלו מעצבנת - היא כמו הנודניק הזה שפוצח אתך
בשיחה בתור לקופת חולים, למרות שאתה מראה לו חוסר רצון מוחלט
לדבר. היתרון היחיד של הספר הזה הוא שמספר הדפים המוגזם שלו
(שנובע מהתיאורים המנופחים והגנובים ספרותית של דיאמנט) הופך
אותו לספר כבד במיוחד, מה שמאפשר לקונה המסכן להשתמש בו לפחות
בתור משקולת נייר מוצלחת, או כמצע טוב למשחק "ארץ, עיר".
דיאמנט בהחלט לא מפתיע לטובה, אם קראתם סיפורים קצרים שלו
בעבר, והספר הזה שהוא ניסיונו הראשון כסופר רומנים הוא אכזבה
במקרה הטוב ובזיון מתמשך (ביחד עם כל שאר עבודותיו) במקרה הרע.
2 - בסולם שלי.

היצירה נכתבה לסדנה ה52 כביקורת לספר שלא נכתב לעולם. האמת
היא שאני מתכנן לכתוב את הספר יום אחד, אך אם מישהו יעיז לכתוב
לי ביקורת כזו עליו זה עלול להגמר ברע...