לפעמים, כשהשגרה מאיימת להרדים כל רצון ומחשבה שלי
ולאבק אותי בשינה חולית עשויה מנפטלין,
אני מוצאת את עצמי מפנה תאים אפורים, עמוסים בזמנים ששכחתי.

עושה קצת סדר בחפצים, כמו שאמא עשתה.
פורצת מגירות נעולות, ישנות.
מוציאה שברירי רגשות של בגידה, כאלו שקשקשתי בעיוורון על
נייר,
ומחטאת סכיני נקמה וייאוש מחלודה אדמדמה, שהתפשטה עליהם כמו
צמח-טפיל.

לפעמים, כשאני חזקה מספיק,
אני פותחת את ארונות העץ המחניקים.
רק חריץ, כי אני לא מסוגלת לפתוח אותם לרווחה.
לא מסוגלת לחשוף זיכרונות שעדיין טריים, מדממים,  
וגם לא כאלו שהגלידו כבר.
אוספת בגדים ישנים, שבטח כבר קטנים מדי,
ומעלעלת בספרים מאובקים, אלו ששימשו לי למפלט מהמציאות.
לפעמים כבר אין מפלט.

אני עוברת בידי על בובות פרווה חמימות, קפואות פנים.
אולי מרימה אחת מהן מדי-פעם,
כמו זאת שחסרה לה עין או הזו עם האוזן החצי-קרועה,
או האחת עם החור בלב, אפילו שאומרים שהלב לא נמצא בצד ימין.

לפעמים מתמוטטת על המיטה החורקת,
עם הפנים לקיר- כמו שאני רגילה,
אולי מחולשה, או פשוט מעייפות,
ומגלה, שגם את החוויות הכואבות ביותר,
אני לא מצליחה לזרוק לעבר.


לפעמים הבלגן פשוט גדול מדי.