עברה שנה, והנה שוב מתחילה ההמולה וההתרגשות, עוד קבוצה של
צעירים עוזבת את הקן, לוקחת את השריון והחרב והולכת מעבר ליער
למצוא את גורלה בעולם. ושוב, כמו בכל שנה תולים הצעירים
והוריהם את הדגלים הצבעונים, את סמלי המשפחות, את הבלונים ושאר
הקישוטים. כל החרבות המצוחצחות מסודרות בשורה, מחכות לידיים
החזקות שיחזיקו בהן. אנשי הכפר מהלכים להם סביב לחרבות, בין
הדגלים, חרדת קודש. מפחדים לגעת, לעיתים מפחדים אפילו לשאול.
מדי פעם הם שולחים מבטים חוששים לעבר הירוק שביער ולעבר
צלליו.
אומרים, שרחוק צפונה יש עיר גדולה, כשמגיעים אליה נעמדים בחיל
ורעדה, בהלם מיופיה והדרה. אומרים, שנסיך הארץ יושב בעיר הזו.
אומרים שכל חלומותיך יכולים להתגשם בעיר הזו. בשביל תושבי הכפר
העיר היא חלום, שאיפה בלתי מושגת. כל שנה יוצאים הצעירים, טובי
הנערים והנערות, חמושים בנשקם, על טובי סוסי האזור ועם אספקה
מספקת. לאחר אימונים מפרכים שמתחילים עם עזיבתם של קודמיהם, הם
עוזבים וכבר שנים רבות שאף אחד מהם לא חזר. הם עושים דרכם
לעיר, רוכבים אל מול הסכנות, אבל אף אחד מהם לא חזר. כל תושבי
הכפר שמחים. הם רוצים לראות את בניהם ובנותיהם מתבגרים ונמשכים
אחרי החלום. כל הורה שבצעירותו ידע מפח נפש בראותו אחרים
עוזבים בעוד הוא נאלץ להשאר שואף לראות את ילדיו שלו נבחרים
לעזוב. הוא רוצה שילדיו יהיו חלק מאותם בעלי מזל היצאים לראות
ולחקור את העולם הגדול הנמצא מעבר ליער. הגאוה בעיניהם והשמחה
בלבבם מועברת לצעירים עצמם, שנבחרו, שעומדים בפני תהליך הבחירה
השנה ואלה שהיוצאים בשבילם הם חלום רחוק ושאיפה; אלה שרוצים גם
הם ביום מן הימים לעמוד כמו אחיהם הגדולים בהתרגשות, לפני
החרבות, לבושים בגלימותיהם המשובחות ובשריון מנצנץ. כאשר
קוראים את שמם לדוכן להעניק להם את החרב והסוס, הם עולים,
ריחות המסע העתיד לבוא באפם, הרוח בפניהם, חזותים נפוחים
מהתרגשות והם מרכינים את ראשם ומבטיחים לחזור. לחזור כדי לספר
על עתיד טוב יותר, על נפלאותיו של העולם המשוחרר מעול היומיום
של הכפר.
גם היום הם עומדים שם בשיער מתנפנף, בגלימות שנתפרו בידיהן
הרועדות של אמם, ספוגות בדמעותיה ובדמה, רקומות בדוגמאות
מסובכות. הם מתעטפים בהן ביראה, חוששים ומרוגשים.
ראש העיר בכובעו המסוגנן דיבר על אחריות ומחויבות, על עתידם
המזהיר ועל עתידו של הכפר. הוא נתן לכל אחד מהם את את החרב ואת
הסיכה בצורת האגוז, המסמלת את אחדותם בפני הכפר ואת המסע
שעליהם לעבור. כל התושבים עמדו וצפו במחזה מקווים להצלחתם,
לפעמים דומעים משמחה והתרגשות.

כולם עומדים כך כל שנה, חוץ מאלואיז ובתה הקטנה. הן עומדות
רחוק מאחור, הילדה נאחזת ברגלה של האם באימה, כאילו אין השמחה
נוגעת לה. פניה של האם מבועתות מפחד כשהיא צופה בנערים והנערות
היפים והאמיצים שיוצאים ליער העבות. דמעה זולגת מעינה, אך אין
זו דמעת שמחה כמו אלה הזולגות מעיני האמהות האחרות. ילדתה אינה
מתרוצצת בין רגלי הנוכחים כדי למצוא את הנקודה ממנה תראה טוב
יותר את היוצאים למסע. אלואיז אינה שמחה, עומדת מאחור, מסתכלת
על השמחה, ובוכה. היא הולכת משם לפני שהם יוצאים וחוזרת לבקתתה
המבודדת. שמלתה מרופטת וקרועה וראש הכפר מביט אליה במבט מאשים
על כך שאינה משתתפת בהילולה.
ובינתיים כולם כבר חמושים ולבושים, ההתרגשות נעלמת לאיטה
ממבטיהם, הם מתכוננים למסעם, מגפיהם מהדהדות בכבדות בכפר השקט
כשהם עולים על סוסיהם ומסתדרים בפעם האחרונה למול הקהל. כל
אנשי הכפר ניגשים אליהם, אחד אחד, מברכים, מחבקים, בוכים,
אומרים מילות פרידה ומאחלים הצלחה. כשכולם נפרדו, עומד הקהל
ומלווה את ההולכים בשירה. הם עומדים ושרים עד שהשיירה רחוקה מן
העין וצבעי הגלימות העליזים והדגלים כבר אינם נראים באופק.
כשלא רואים יותר את התהלוכה, מכריז ראש הכפר על פתיחת הסעודה.

ואלואיז יושבת לה מבודדת בביתה, מתייפחת בבכי, מערסלת את ראש
ביתה שאינה מבינה מדוע דווקא היא אינה יכולה לשמוח עם הילדים
האחרים, להצטרף לאנשים, לצפות בנערים היפים ובשריונותיהם
ובחרבותיהם המנצנצות. היא מפחדת מההמון אבל רצונה הוא להיות
איתם. אלואיז, שלא שמה היום את בגדה היפים, שלא שמחה ומתרגשת,
שרק בוכה, מדאיגה אותה יותר מהקהל הססגוני. אבל עכשיו אלואיז
בטוחה בתוך הבית, מבלי משים חומקת הילדה החוצה להצטרף לשמחה.
השולחנות בחוץ עמוסים כל טוב והמשתה מתחיל. בני הכפר מתארים את
מעלותיהם של הנערים היוצאים, את חינוכם הראשון במעלה, את ימי
ילדותם העליזים. הם נזכרים בשמותיהם ובמהלך חייהם וככל שממשיכה
ההילולה נראים הצעירים יותר ויותר מושלמים ופחות אנושיים.
הצעירים שנבחרו שנבחרו השנה שהחל ממחר יחלו את תהליך ההכנה
שלהם, יושבים ברש השולחן זוכים לתשואות הקהל ולמבטיהם המעריצים
של הילדים. כאשר נכנסת הילדה השמחה בעיצומה. פניה העגולים
והסמוקים, שערה הסתור ושמלתה המלאה כתמים וקרעים, נראים לא
מתאימים לאווירת המשתה. היא חומקת פנימה וצופה בעיניים עורגות
בבני הכפר. הם, שנפרדו מיקיריהם נראים עליזים מתמיד. גם היא
רוצה לצאת ולמצוא את גורלה בעולם. הופעתה מעוררת תדהמה והקהל
לרגע מדבר רק עליה. ראש הכפר ניגש בזהירות לילדה שעיניה כעיני
זאב מפוחד, מוריד את כובעו וכורע על ברכיו. הוא רוכן עליה
ומבטו המאשים מטיח בה את חרפת אמה.
למראה חיוכו המטורף של ראש הכפר פורצת הילדה בבכי ומרוב המבוכה
פותחת בריצה. בהגיעה למרכזו של האולם, שד קטן וצורח, היא מושכת
אליה את תשומת ליבם של בני הכפר. הם קמים ממקומם ובהשתאות
נועצים בה מבטים. היא נופלת על הרצפה, בוכה, לועגת ללשמחת
האנשים. צועקת, לא, לא, אני לא אלך איתכם, אל תפגעו בי. בני
הכפר לא מבינים, הם בוהים בה כבפלא עולם.
ראש הכפר התרומם מעל הילדה הבוכה, הכובע על ראשו צבוע ארגמן,
הוא הרים אותה ונשא אותה אל מחוץ לאולם. כל הדרך ניסתה הילדה
שלא להסתכל בעיניו המפחידות. הוא הניח אותה בעגלה, רתם את סוסו
ונסע לעברו של היער.