כאב התפשט ברחבי ראשה. המכה הזאת פגעה ישירות באף, ריסקה אותו
לחתיכות והשאירה שביל מדמם על פניה. היא הרימה את מבטה לעבר
המצלמה שעקבה אחרי המתרחש בחדר האפל. דמותה כרעה בפינה, ראשה
מורכן ורק העיניים עוקבות אחרי הנעשה.
"זה כל מה שאתם מסוגלים אליו?", היא סיננה תוך יריקת הדם
לרצפה.
שני החיילים לא ענו. אחד מהם ניגש אליה וניסה להרימה בחזרה
לכיסא, הוא אחז בזרועותיה אך ציפורניה מצאו אותו וקרעו בבשרו,
הן נשלחו לתוך העיניים אך באותו רגע פגע השני באגרוף בפניה
הדואבים, הציפורניים ננעצו בלחיו של החייל מרחק שני סנטימטרים
בלבד מהעין. רגליה בעטו לכל עבר אך שני החיילים הושיבו אותה על
הכסא ועזבוה. היא ישבה, ידיה לופתות את קצות הכסא, עיניה עדיין
מופנות לעבר המצלמה.
החוטא עמד לפני המסך וצפה. הוא רצה לראות אותה נשברת, בוכה,
מתחננת. הוא רצה תגובה כלשהי, להשמיד אותה. אהבה כבר לא
הספיקה, הסבל שלה היה עכשיו כבר חסר משמעות, אם הוא ישמיד אותה
הוא יהיה חופשי לחיות. הוא עמד וחיכה, ידיו משולבות מאחורי
גבו, מחכה לשינוי. אחד החיילים בעט בברכה, צעקה רמה נשמעה
בחדר. הכאב היה בלתי נסבל אבל התמונה עדיין לא השתנתה. שנאתו
של החוטא התגברה ככל שהמשיך לצפות בתמונה, היא המשיכה לשבת שם,
כאילו הכאב לא שייך לה. היא לא ידעה, הוא היה בטוח, לא היה לה
מושג על מה ולמה היא נמצאת שם ומי נתן את ההוראה לחיילים. אחד
החיילים החזיק את ידיה מאחורי גבה והשני הכה אותה בחוזקה
בבטנה. מפל קיא פרץ מפיה.
"תסתכל. תסתכל. אני מקווה שאתה נהנה מההצגה", היא סיננה לכיוון
המצלמה כשהבחילה נרגעה.
החוטא עמד בזעם מול המסך, רוצה לשבור אותה, לראות אותה חלשה,
לראות אותה מתפתלת בכאב על האדמה, בוכה לרחמים ולהצלה. הוא
ניסה לנשום עמוק כדי להרגיע את זעמו הבוער, את אכזבתו וכאבו.
היא כבר לא הייתה אדם בשבילו, אבל השמדתה הייתה הדרך היחידה
להוכיח לו שהעולם נמצא שם. הוא רצה אותה כנועה, הוא רצה אותה
זקוקה לו כשהוא מסרב להיות לידה, לעשות לה את מה שהיא גרמה לו
לעבור. רק אם הוא ישמיד אותה, את נפשה, את הכלבה הקטנה שנושכת
עכשיו את החיילים שלו, לאלף אותה ואז לזרוק אותה, רק אז יחיה.

החייל קירב את האקדח לרקתו של האסיר. הם עמדו מול מסך שהראה מה
שהתרחש בחדר הקטן.
"תסתכל!", ציווה החייל, "תסתכל עליה, בשביל זה באת לפה? בשביל
זה?". האסיר לא ענה. דמעה זלגה מעינו הגדולה.
"אז מה?", חקר החייל, "לא תנסה לעשות דבר?"
"אתה רוצה סיבה להרוג אותי", אמר האסיר, "אתה רוצה לפוצץ לי את
המוח, לראות אותו מכתים את המסך שם. אני אמצא את הזמן שלי. קח,
תהרוג אותי, אבל רק אחרי שתוציא אותה, תוציא אותה ואני שלך."
גופו של האסיר רעד, הוא לא יכל לראות אותה סובלת, מנסה להחזיק
בפנים את הכאב מהמכות, לא יכל לראות את החיילים במנהגם קר הרוח
מסתובבים סביבה כעטים על הטרף, תוקפים מדי פעם ובשאר הזמן
נותנים לה לטעום את הכאב ואת הדם, לשאול את השאלות ולצעוק את
הצעקות. בגופו של האסיר לא נגעו, הוא היה שם כדי לצפות. הוא
עמד, עם האקדח המכוון לרקתו, מנסה לשמור על שלוותו וקור רוחו,
מחכה לרגע שבו יוכל לברוח מטופרי החייל. והחייל גם הוא מחכה,
מחכה לכל ניסיון שכזה, מלחמת כוח רצון בין שני ענקים.

המאמין ראה את הכל קורה. הוא עמד בפתח הדלת, דמות גדולה אך
חרישית, והסתכל. הוא לא נע, למרות שמלה אחת ממנו יכלה לסלק את
האקדח ולשחרר את האסיר לחופשי, לתת לו את החירות לנסות את מעשה
ההתאבדות שלו, החוטא וידא שהמאמין יוכל לעשות זאת. המאמין
הסתכל במסך, ראה אותה סובלת, צלו של החוטא מוטל על שני החיילים
איתה בחדר, גם את זה הוא יכל להפסיק. המאמין הבין את המתרחש,
הבין כפי שהבין במקרים רבים אחרים, אך לא עשה דבר. הוא עמד
וצפה, עוקב אחרי מעשיו של החוטא, מדבר איתו לפעמים, אך אף פעם
לא על מה שראה. המאמין לא רצה להיות מעורב. הוא היה שם והסתכל
אבל סרב להרים אצבע למען הקורבן. הוא הלך כצל אחרי אדוניו או
כחומה לפניו אבל לא לקח חלק. הוא הכיר אותה, הכיר את פניה, את
גופה ואת מנהגיה. הוא ידע את מחשבותיו של החוטא באותו הרגע או
לפחות ניחש אותן, ולכן החליט לשאול.
המאמין עבר את המסדרון המפריד בין תאו של האסיר לזה של החוטא
ושוב נעמד בפתח, יודע שהבחינו בו. הוא הרגיש את זעמו של החוטא
ואת טינתו כלפי הנשקף מהמסך.
"היא לא שווה את זה", מלמל המאמין.
"אני כן", ענה החוטא.
"תעזוב אותה", מלמל המאמין.
"לא", קבע החוטא, "זוהי ההצלה שלי ובמוקדם או במאוחר היא
תישבר, וכשזה יקרה אני אוכל להתחיל לחיות." המאמין הסתובב ויצא
מהחדר.

למרות שעבר כבר זמן רב, כמה היא לא בדיוק ידעה, היא עדיין
המשיכה להיאבק. אין כאן אף אחד ששווה להאבק למענו. אני נלחמת
עבור עצמי, היא חשבה. שני החיילים המשיכו בתנועתם הקפואה ברחבי
החדר. מדי פעם אחד מהם היה מגיח לעומתה ואז היה הכאב מפלח את
מחשבותיה הדואבות. המצלמה המשיכה לעקוב אחר המתרחש בחדר, לשדר
את התמונת לצופים הנסתרים. דלת החדרון נפתחה לאיטה, דמות גדולה
חסמה את הפתח. כאיש אחד הסתובבו שני החיילים וקפאו על עומדם
בדום. לקח לעיניה זמן רב להסתגל למראה של דמות חדשה, הטשטוש
והערפול קבעו את מקומם בראשה במשך השעות הארוכות. המאמין המשיך
כדרכו לעמוד בשקט בדלת, מחכה לזיהוי ואישור של קיומו.
"תמסור לו שהוא לא ישיג את מה שהוא רוצה", עכשיו לפחות ידעה
מול מה היא מתמודדת, "הוא תמיד היה פחדן מכדי להתמודד איתי
לבדו, כפי הנראה עכשיו הוא צריך אותי מוכנה היטב לפני שהוא יעז
להסתכל לי בעיניים, שמעת?" אמרה בפנייה למצלמה.
"אתה פחדן", צעקה, "לא מעז אפילו לבוא ולדבר עם בחורה".
מבטה חזר לדמותו של המאמין, "ואתה, שוב באת לבצע את הצווים
שלו? אמרת לי פעם שאתה אדם מוסרי, לא מאמינה לך יותר, רץ
ומציית, לא משנה מה אומרים לך, מתי כבר תחליט לצד מי אתה?"
דיבורה היה חלוש והיא התקשתה להתגבר על הכאב שבהזזת הלשון
והלסת.
"מילא הוא", הקול יצא בלחישה כמעט בלתי נשמעת, "אבל לך לא
עשיתי שום דבר". דומה היה למאמין שהמבט המאשים קודח בו, פורץ
את גבולות הגוף ושורף את מעמקי נפשו.
"בכל זאת באת, ומה עכשיו? תגיד להם להמשיך להרביץ? תשבור עוד
עצם או שתיים?"
עיניו של המאמין עקבו בשקט אחרי שפתיה המבטאות את המילים, שומע
אותה מדברת, מאשימה מתןך מעמקי הכאב.
"לא, הידיים שלך עדינות מכדי להתלכלך, שום הוראה, אפילו הפשוטה
ביותר, לא תצא מהפה שלך."
"כל עוד אני כאן, הם לא יגעו בך", אמר קולו השלו של המאמין.
"אבל כשתלך הם ימשיכו, לו לא אכפת, אני בשבילו רק סמל, הם
ימשיכו עד שאני אצעק ואז, אז הוא יבוא, כי עכשיו הוא לא יכול
להתמודד. אז לך, תלך מפה. למה לדחות את מה שבכל זאת יקרה."
"אני לא יכול ללכת", אמר המאמין אחרי היסוס קצר.
"המצפון שלך סופסוף התעורר?"
"אני לא רוצה שהוא יחיה."
"הוא לא יחיה. הוא לא יכול לחיות. הוא ישמיד אותי ואז הוא
ישמיד אותך, למרות שאתה כנראה הושמדת כבר מזמן, אני עוד הצלחתי
לברוח פעם".

האסיר צפה. החייל לידו כבר התחיל להירדם. אולי זו הפרצה. הוא
צריך להגיע לשם לפני שהיא נשברת, לפני שהוא יצליח להנחית את
המכה הסופית על הגוף השברירי. האקדח הורד לאיטו יחד עם ידו של
החייל. האסיר תפס באקדח ושלף אותו מהיד. הוא ירה ירייה אחת,
מדוייקת לראשו של החייל ופרץ במרוצה, בחיפוש אחריה.
הוא עבר את המסדרון וראה בקצהו את הדמות הרחבה שהיא דיברה
איתה. הוא לא הכיר את המאמין ולא היה אכפת לו. כלב השמירה
הנאמן שמקשיב תמיד אבל אף פעם לא מרים את קולו היה מונח עתה
בפתח דלת אדוניו.
האסיר פתח את הדלת וראה שוב את אותו המסך שעזב לפני שניות
אחדות. החוטא הסתובב במהירות לכוונו של האסיר ופעם ראשונה
בחייו ראה האסיר את השד שרדף אותה משך שנים רבות. הוא פחד
מהנחישות שהייתה נעוצה בעיניים, מהטירוף המוחלט שנשקף מהפנים.
דמותו של החוטא התגמדה למול האסיר. האסיר במתארו הגבוה והבהיר
עמד שם כהוויתו של אל הזעם, מביט לעיניו של חוטא ראוי לעונשו.
החוטא, מתמזג עם הצללים, עורו הלבן בוהק בחשיכה, מבליט את הצל
מתחת לעיניו. אקדחו של האסיר מוצמד לצאוורו של החוטא, דרוך
ומוכן. החוטא לא מנסה להתנגד, הוא עומד רגוע ושלו, מסתכל
בריכוז בעיניו של האסיר שבהן בוערת אש הזעם והנקמה. על פניו של
החוטא גיחוך. מאחוריו המסך ממשיך לשדר את הסבל שלה, את שני
החיילים חסרי הלב ואת הכסא הבודד שהיא זרוקה עליו.
האסיר מסתכל, מתארו של החוטא מיטשטש מולו והוא רואה רק אותה.
והחוטא מגחך, הוא רואה את המאמין השחוט וגיכוחו גדל. היד
שמחזיקה באקדח מורדת לאיטה והאסיר מתקדם קדימה, כמעט ומפיל את
החוטא העומד כפסל מולו.
והחוטא צוחק עכשיו בקול. צוחק ולא מפסיק, כל גופו משותק ומתפתל
בעוויתות וצחוקו מהדהד מפיו. האסיר המשוחרר על ידי הצחוק
מהפנוטו של המסך מסתובב באחת ויורה.
האסיר עומד וצופה בדמו האדום של החוטא פורץ מגופו לרצפה, מואר
באורו של המסך, פורץ ומצייר על רצפת האבן תמונות עצובות, נשלח
בנחשים ארוכים לצידי החדר, מקיף את רגלי האסיר ומכתים את
הקירות. גוף שחור שוכב בשלולית, העור בוהק בכחול חסר חיים.