בתוך מקלט אני יושב והוא מזוהם
למטה יותר בטוח נטול בני אדם
ולמעלה אני שומע רוח והיא סוערת
סוחבת אחריה את שארית חיי ונעלמת

ולמקלט אין כניסה
לא לאדם שהוריד
אותי אל המקלט האפל
ולא לנשים שגורמות לי להיבהל
עצוב פה למטה ומאוד בודד
אך פה למטה שום אדם
אותי לא מודד

קברים קברים מפוזרים להם
והם מלאים אבק
ונראה שמתחתם נמצאים אנשים
כמוני שנאלצו לרדת נמוך
בגלל שהחיים למעלה
רצו לראות את דמם שפוך

ואני שומע את קולם
והם מלגלגים עליי
ונראה שגם אנשים
שהחליטו להיות קבורים
יכולים לראות את מכאוביי


זמן רב שאני מתחת לאדמה
נצח עבר מאז שהרגשתי אישה
והזמן לא עוצר
זמן זה דבר שתמיד ממהר

קול פנימי שלי אומר
שהגיעה השעה להיקבר
אחרי שנים של ישיבה בכלא של עצמי
וכתיבת מילים מתחיל אני
לחפור את הקבר בשבילי

ומלאכת החפירה קשה
וכורכה בדמעות ודם
מנסה בכול כוחי שלא לעלות
למעלה ולפגוש אדם

מעיר גופה שלידי
ומבקש ממנה לכסות אותי
ואנחנו לוחצים ידיים
היא מסיימת את המלאכה
וחוזרת למקומה בלי לומר מילה
כמו הייתה מנוסה כבר בעבר
לפתע מתוך קברי אני שומע
צעדים מישהו ירד לחפש אותי
אלו היו מילים שנשמעו כשירה
ירדתי להגיד לך שאני אוהבת אותך.