תפסיקי לכתוב לו מכתבים..
זה מה שכולם אומרים לי כבר הרבה זמן.
ואני שואלת האם בכל פעם שאני אצא עם מישהו חדש וזה לא ימצא חן
בעיני אני אשב מול המסך הריק הזה ואשנא את העובדה שזה לא  אתה
שהיית שם? ונדמה שכן.
כל אכזבה מהמין השני תביא איתה אכזבה על זה שעזבת.
אותה אכזבה שרודפת אותי גם בלי קשר למין השני וליציאות
המפוקפקות שלי איתו....
ואני אוהבת אותך, אוהבת מנשוא.
ושונאת כל רגע עם האהבה הזאת. כי אתה גרוע.
כי אם היית באמת טוב כמו שאני מאמינה ומספרת לכולם,
אז היית עושה את הבחירה הנכונה והלא פחדנית.
היית מתחתן איתי(!), לא איתה. ואתה בחרת בה. אז אתה כמו כולם.
תקוע במוסכמות של חברה מטומטמת שמאמינה ששני אנשים ממעמדות
שונים, עדות שונות, פערי גיל, דת או צבע,
לא יכולים לחיות יחד ויתרה מזאת, אסור להם.
כמו כולם. לא יחיד ומיוחד, לא מקורי, לא מתוחכם.
סתם. כמו כולם.
אז אם זה ככה איך זה שמכל ה"כולם" הזה בחרתי בך.
אם כולם כמוך אז למה ראיתי בך ייחוד? למה דווקא אתה?

לא יודעת.

וזה התיסכול האמיתי. כי לא הייתה לי כל סיבה נראית לעין
לרצות בך; איש שמן, מקריח, מכוער, עם שערות שגדלות כפרא
על כל הגוף (גם בגבות ובאף, זה לא שלא ראיתי), גבר מזדקן
ופחדן.. אז למה??

לא יודעת, לא רלוונטי כבר.