הלכתי לישון
נתראה מחר ומחרתיים ואז זהו
אומר שלום ואלך... בדרמתיות יתרה.

יותר נכון, באדישות מהולה בהתרגשות
ולאחר כמה רגעים תחושת אופוריה ואושר בלתי מוסבר
אל ארץ החלמות והפיות מעבר אל הכאב הבלתי נסבל
אליו אתעורר בסימן שאלה קטן לחיי. (?)

אבל אני אלך, זה לא שיש לי ברירה אחרת,
זה זה או המציאות הקיימת
אני אפילו לא באמת מפחד
רק מחפש תירוץ לכתוב באופן מפולפל ומבולבל
עם קצת חרוזים ואולי קצת פטרוזיליה בצד,
לאן שאני הולך, אין שם פטרוזיליה בצד.

איך אני יכול עדיין להתרגש אחרי כל הפעמים שהייתי שם???
נו... איך?
טוב, לא הייתי שם כבר הרבה זמן.
אין לי בעיה עם המקום או עם מה שהולך לקרות
זה התחושה שאחרי, שהיא... אמם... היא...

היא ניתוק מהמציאות, בין מציאות לגיהנום ולהפך, אך לעולם לא
מגיעים לסוף הדרך
תמיד תגיע הדרך הצדדית לכיוון ארץ החלומות... שם הכול יכול
להיות, גם ניסים ונפלאות
שאינם במציאות, אני הרי מנותק עם קשר חלקי, אתם תהיו רגועים כי
אני אגיד לכם שהכול בסדר ואז אעלם.

לכם זה יהיה עניין של ימים אחדים אך אני אהיה מנותק
מנותק מזמן בגלל התחושה, תחושה שאורכת ימים ולילות, בהם שומעים
יללות
אך לא את שלי כי לי רק כואב מבפנים. ובמבחוץ?
בחוץ זאת רק המציאות, אין לי שום קשר לזה,
רק אליכם, אם תהיו שם לצדי, לצד גופי
תשמיעו קצת קולות... וליחשושים ולאט לאט... אני אחזור אליכם,
אל תחושת הזמן החולף ושאר סבלי המציאות, המציאות שלי.

אני אחזור, אתם גם לא תשימו לב שבכלל נעלמתי
גם אני אשכח מזה. לא אחרי הרבה זמן.

שימו לב, לכתיבה ביזארית זאת יש אך ורק קשר בסיסי אל המציאות.
(המלצה חמה: קראו את המונולוג אחרי אקמול או שניים,
לפי הטעם האישי)

נסו להגדיר, מהי מציאות? ללא שום הקשר אישי.

זאת היתה המציאות שלי, לחלקיק שניה בתוך מחשבה על המציאות
האישית שלי.
לא אגלוש לפרטים, אשאר דיסקרטי לעצמי אך לא אנונומי אליכם.

שיט, אני עדיין מרגיש שלא סיימתי... וזה כבר סיפור אחר
טוב, לא משנה, החיים ממשיכים מחר מציאות חדשה.
("לא נורא, מחר נקנה אבוקדו חדש")