אני מקלידה אותיות ולחיי בוערות
הכל מסביבי שוב מתחיל להסתחרר.
רגשותי כמו גל של רוחות סוערות
מונעות ממני לחשוב שהכל יסתדר.
מחשבותיי נודדות למחוזות אפלים
בהם לבעיה שלי אין שום פיתרון.
הן קורעות את ליבי בעדין לגזרים,
על כך שאיני משתמשת עוד בעיפרון.

הכתב על הדף קצת מחוק, קצת מרוח
עקבות של דמעות השאירו את חותמן,
מסך המחשב הוא נקי, אף אחד לא בטוח
מה יהיה על הקובץ במשך הזמן.
הוא נשאר לו לבן, או צבוע בצבע
שהורתי למלות בו את רקע הדף.
הוא לא מתקמט, לא נתון לחסדי הטבע
שקורעים את נשמתי כשמגיע הסתיו.

גרוני התייבש מרוב שבכיתי
ועיני אדומות מפאת חוסר שינה.
להיות נאהבת מעולם לא רציתי
אך כשהוא לפתע הגיח, הכל השתנה.
איתו הביא לליבי קצת תקווה, קצת כאב
וקולות משונים שלוחשים באישון הלילה.
מפחדת שלא יחזור כל פעם שהוא עוזב
כמו תינוקת שבלטיפות של אביה אין די לה.

זורעת בתוכי מן שינאה לא קיימת
לא מבינה מה עובר בתוך גולגלתי.
רוצה את גופו כמו כלבה מיוחמת
בשביל שיהיה לו קצת טוב, משפילה את עצמי.
עוד בוכה, מתיישבת למחשב, רק הפעם!!
רק הפעם אחתוב בלי להשאיר סימנים!
מנסה למצוא במהותי את הטעם,
אך כר איבדתי את הטעם להישאר בחיים.