אלכס רמס, משך ומעד, מפלס דרכו בין  גויות ערומות אל עבר
הפסגה. הכל היה טרי ועדיין חם. אנקות כאב וחירחורים נשמעו מבעד
לפסיעותיו הכבדות ונתזים מהירים ניקדו את מגפיו בכל צעד. "על
הפסגה הזו. את חייבת להיות על הפסגה הזו!"

כשהגיע, השמש החזקה היכתה בפניו בזוהר לבן. "כל כך יפה סידרו
אותם" מלמל לעצמו. פסגה אחת מני רבות - עד האופק ראה אותן
מסודרות כמו הדרים בפרדס אינסופי.
מסונוור מהשמש השוקעת אלכס הרים גופתה של נערה, מנתקה בכוח
מזרועות מתות של גבר מבוגר. פנייה עדיין רכות אך שיערה הבהיר
דבק לראשה מדם. כשהבחין בכך, צמרמורת ובחילה עברו בקירבו ושמט
אותה מייד. גופה הרזה נפל חזרה על הערימה בחבטה יבשה.
אלכס הביט בה שוכבת על הגב. הביט בה מביטה אל השמים. הביט בה
מתה.
"כמה חשובים לי הזכרונות שלך... אבודים כמוני." רכן כלפיה,
קירב שפתיו, הניח ידו על חזהה ומשקלו כמו מועקה אדירה עבר
אליה.
קילוח דם ניתז מפיה על פניו מלחלך את ספיתה.  

התישב לידה, נעץ עייניו בשמש ושם פניהה היו מונחות. עייניה
האגוזיות בהו מבעד לדם בשמים החלודים אך הוא אינו התבונן בהן.
"אומרים שאם מסתכלים ישירות לתוכה מתעוורים והנה אני מסתכל
עמוק". אמר וממשיך להביט קדימה, לשרוף את עיניו. "אך נידמה
שעדיין אני רואה את עייניך בוהות לחלל".