אנחנו החברים הכי טובים, מאז ילדות.
אני מכיר אותו כבר ארבעים ושתיים שנים.
הכרנו בגן של צילה. הוא זרק עלי חול, אני החזרתי במהלומה משלי,
התחלנו להתווכח, על מה אני כבר לא זוכר, ובסופו של אותו היום
נעשינו לחברים טובים.
מאז שאני זוכר את עצמי, לא היה לי חבר יותר טוב ממנו.
זה נראה בלתי אפשרי, אבל החברות שלנו לא פסקה ליותר משבוע במשך
אותם ארבעים ושתיים שנים.
היו פה ושם מריבות, כמו בכל קשר ממוצע, אבל לא משהו קיצוני. זה
תמיד נסתיים בסליחה הדדית.
אחרי הגן עברנו ביחד שתים עשרה שנות בית ספר, חווינו חוויות
ראשונות עם בנות ותמיד, אבל תמיד, הוא היה הראשון לדעת כל דבר
עלי, ואני עליו. כל פעם שיצאתי עם מישהי, שמישהי נהיתה חברה
שלי, בפעם הראשונה שלי עם מישהי, תמיד רצתי לספר לו על זה.
זה הגיע למצב שהיינו יכולים להתחלף בחיים ולא היינו מרגישים את
ההבדל. ההורים שלו כל כך אהבו אותי, ושלי את שלו.
אח שלו ראה אותי בתור האח הגדול שלו, אפילו יותר ממנו בשלבים
מסויימים בחיים.
גם אחרי בית ספר, בצבא, הוא היה מיועד לגבעתי ואני לתותחנים.
סרבתי להתפנות מהבקו"מ, ולו רק בשביל שאוכל להיות יחד איתו
בגבעתי. הדבר האחרון שרציתי היה להפרד ממנו לשלוש שנים.
השרות הצבאי שלנו עבר עלינו בצורה הכי טובה שיכולה להיות, שני
חברים שתומכים זה בזה כל הזמן. בשלבים שבהם חשבתי להשבר ולצאת
מקרבי, הוא היה זה שעודד אותי להשאר.
היינו צמודים כל כך.

אחרי השירות הצבאי, המשכנו כל אחד בחיינו, לכיוונים שונים, אבל
שמרנו על קשר חזק.
הוא התחתן מיד לאחר הצבא עם החברה שלו בשבע השנים האחרונות.
אני התחתנתי רק חמש שנים מאוחר יותר.
עבדנו במקומות שונים, כל אחד במקצוע אחר שהיה אהוב עליו, שאותו
למד באוניברסיטה, אבל היינו נפגשים לפחות פעם ביומיים, רק
בשביל לשתות איזו כוס הייניקן משובחת ולשתף אחד את השני
בחוויות.
כשהוא רב עם אשתו בפעם הראשונה, הוא ישן אצלי בבית.
כשנולד לו הילד הראשון, אני נכחתי בחדר הלידה יחד איתו.
בברית, אני הייתי הסנדק.

אחד ההרגלים היותר מצחיקים שלנו, ואחד מאלו שיותר נהנינו מהם,
היה לישון אחד אצל השני. לא סתם לבוא לישון אחד אצל השני, אלא
לישון אחד בנוכחות השני, ככה באמצע היום, או סתם כשהרגשנו
עייפים. הרבה פעמים הייתי בא אליו אחרי בית הספר רק בשביל
לישון, ואז הייתי קם והולך הביתה.
העדפתי גם לישון אצלו, או שהוא ישן אצלי.
לא עשינו שום דבר, פרט לשינה ארוכה ועמוקה אחד ליד השני.
כנראה שהנוכחות שלנו אחד בקרב השני היא שיצרה את ההרגשה הזו
שחילחלה בתוכנו כל פעם שישנו. היא זו שנתנה את התחושה המדהימה
הזו.
גם אשתי בהתחלה לא הבינה איך מדי פעם הוא בא אלינו בשביל
לישון, עכשיו שהוא נשוי, עם ילד, עם עבודה מסודרת, והכי חשוב,
בן ארבעים פלוס, או איך אני עושה את אותו הדבר אצלו.
היא חשדה שיש משהו מעבר לכך, אבל חששותיה התבדו במהרה.

ועכשיו, כשאני יושב פה, והוא שוכב שם, ישן, מסיבה שדי מובנת לי
אני לא שמח, וגם לא נהנה.
אני יושב על כסא ליד מיטתו בבית החולים, מסתכל איך הוא ישן
בשלווה אחרי האירוע הלבבי שהוא עבר, ולא מצליח למצוא את אותה
תחושה שפעם זרמה בעורקינו, משוכנע שגם הוא לא מרגיש כך, משוכנע
שגם הוא כבר לא מאושר יותר.
הלוואי ונעבור את היום הזה, ונזכה להרגיש את אותה התחושה
בעתיד.
הלוואי.

מוקדש לנמרוד, שבהשראתו הקטע הזה נכתב