אני חלק מהסיפור שלא נגמר.
אני איש האבן, גדול וחזק.
אבל גדול ככל שאהיה, אני חסר אונים אל מול ה'כלום'.
"רינתי מתוקה, מה קרה?"
"כלום"
"רינתי ממי, למה את שותקת? מה קרה?"
"כלום"
הם צדקו שם, בסרט. הכוח הזה מוחק מהר מאוד את הפנטזיה. וגם
אנשים חזקים כמוני, לא יכולים להחזיק מספיק חזק, ונסחפים לתוך
המערבולת.
"בסדר, שיהיה כלום. אם כלום, אז תפסיקי לשתוק ובואי נלך"
"לא אכפת לך בכלל"
"אכפת לי, אבל את לא רוצה להגיד לי מה לא בסדר"
"אבל אמרתי לך שכלום לא קרה"
"מה שתגידי"
הם צדקו שם, בסרט. כמו לכל כוח הרסני, יש לו גם פנים רבות.
"את לא רוצה לדבר איתי? לשתף אותי? מה לא בסדר בי?"
"שום-דבר"
"אני לא מבין אותך, את הורסת אותי"
"אין כלום, נו! מה אתה לא מבין?"
הם צדקו שם, בסרט. כדי לנצח את ה'כלום', צריך לתת לזה שם.
"את כועסת? זו הבעיה?"
"לא בדיוק כועסת, יותר עצובה מכועסת"
הם צדקו שם, בסרט. כדי להחיות את הפנטזיה, צריך להביע משאלה.
"הלוואי שהיית מספרת לי מה קרה, היינו פותרים את זה ביחד,
והיית מרגישה טוב יותר"
"אני מרגישה שאתה לא סומך עלי"
"מה? למה את מרגישה ככה?
"סתם"

רגע, איזה סרט זה עכשיו?