היא מסתכלת עליו, הוא ממשיך ללכת, אז היא קוראת לו, הוא לא
שומע.
כך עובר לו יום ועוד יום...
המחשבות עליו, הבכי על זה שהוא לא רוצה, לא מעוניין.
הזמן עובר והיא מתחילה להשלים עם העובדות, לא כולם חייבים
לרצות אותה, אחרי הכל היא לא הבחורה המושלמת, יש לה הרבה מה
לתקן, גם מבפנים וגם מבחוץ.
תמיד היא ידעה איך להשיג את מה שהיא רוצה, תמיד היא ידעה מה
להגיד, מתי להגיד, איך להגיד. היא הייתה מייעצת לחברותיה, אבל
עכשיו... עכשיו היא לא מצליחה להשיג את מה שהיא רוצה, אותו היא
לא יכולה להשיג, אבל היא רוצה.

בינתיים עבר לו יום, עוד יומיים, עוד שבוע ועכשיו...
שבועיים לפני היום הגדול- 'יום האהבה'... וכמו תמיד היא מבינה
שגם הפעם כולם מסביב יתחלקו פתאום לזוגות, יהיו מאושרים, יקנו
פרחים, יתכננו תכנונים, אבל לא היא... היא עובדת... או שזה
לפחות התירוץ שלה, זה מה שהיא תגיד לכל אלה שישאלו, כשבעצם היא
רוצה אותו, והיא לא תוותר, היא לא תלך עם מישהו אחר רק כי הוא
לא רוצה, היא לא תוותר.

אז למה היא לא עושה עם זה כלום?!
היא פשוט לא יודעת מה לעשות במצבים כאלה, היא אף פעם לא הייתה
צריכה להתמודד עם מצבים כאלו, במצבים שהיא זאת שצריכה להתחיל,
תמיד זה היה הפוך, מי שהיא רצתה פשוט בא, אבל לא הפעם, הפעם זה
הפוך.

אין לה מי שיעזור לה, החברות תמיד התייעצו בה, עכשיו היא באה
להתייעץ איתן והן לא יודעות מה להגיד, הן לא רגילות למצב הזה,
הפעם זה שונה, הפעם זה הפוך.

היא לא רוצה לוותר, היא לא רוצה להסתפק באחד פחות טוב, אבל היא
גם לא רוצה להישאר לבד!

היא יודעת מה היא צריכה לעשות, כולם אומרים לה את זה...
היא צריכה ללכת אליו, להתחיל איתו, אבל היא מפחדת, היא לא
יודעת מה להגיד, איך להתנהג, היא פשוט לא רגילה למצבים
האלה...

היא יודעת שמתישהו זה יבוא- ה'לא' שהיא כל כך מפחדת ממנו, היא
יודעת שזה יבוא, היא פשוט לא רוצה שזה יבוא, לא ממנו, לא
מהבחור הראשון שגורם לה להרגיש כמו שהיא מרגישה...
כשהיא רואה אותו היא לא רואה אף-אחד אחר,
היא לא שומעת אף-אחד,
היא רק רוצה אותו.
רק לראות אותו,
רק להיות לידו,
והיא תהיה מאושרת.

אם הוא בא ומדבר איתה, היא נהיית אדומה ומתחילה להגיד שטויות.
כשהוא הולך, היא מצטערת על כל מה שהיא אמרה ומתבאסת על כל מה
שהיא לא אמרה.
בסרטים התנהגות כזאת תמיד מראה על אהבה, אבל בעצם היא הרי לא
מאמינה באהבה, אולי בזה היא טועה, אולי אם היא יותר תאמין זה
יקרה...
אבל זה לא, היא יודעת שזה לא, זה פשוט לא!

ואז הגיע היום הגדול- 'יום האהבה', בבית-הספר היה לחץ, כולם
היו לחוצים, או כי הם לא יודעים איך להזמין, או כי הם מחכים
שיזמינו אותם, כולם לחוצים... חוץ ממנה, היא הייתה טבעית,
זוהרת מבחוץ- צוחקת, מחייכת, טבעית אבל מבפנים בכתה, בכתה
הרבה, היא רצתה אותו וכל הזמן רק חשבה על מה הוא עושה היום, עם
מי הוא יוצא היום, אם הוא בכלל יוצא היום, לאן הוא יוצא
היום... כי הוא לא מהאנשים האלה שיושבים בבית, בייחוד לא ב'יום
האהבה', תמיד יש לו 'סידור'.

ואז... בהפסקה,
היא ראתה אותו ושוב... נהייתה אדומה,
והוא התקרב,
ועכשיו היא גם לחוצה,
והוא המשיך להתקרב,
היא כבר לא ידעה מה לעשות, מה להגיד,
עכשיו זה כבר היה ברור שהוא בא אליה,
והוא נעמד מולה...

-המשך יבוא-