בקשה זו מוגשת בדחילו וברחימו לכל עורכי העיתונים, המגזינים,
ותוכניות הטלוויזיה למיניהן, ותוקפה יחול מהרגע שבו יודיעו על
מותי. זאת אומרת, אם אני אהיה מספיק גדולה כדי שייתנו לי את
הכבוד המפוקפק הזה- להודיע על מותי.

אם אינכם מכירים אותי, ואני מתכוונת ב-"להכיר"- את שיר
הקטנה, לא את זאת השייכת לזיכרון הקולקטיבי: אל תכתבו עליי
כלום. אם תכתבו עליי, אתם לא תעשו לי בכך שום כבוד. להיפך. אתם
תעשו לי עוול. ממילא אין לכם מה לכתוב עליי, מלבד שאני הייתי
גדולה, כל כך גדולה, שלנסות להגיד עליי משהו קטן ומציאותי זאת
משימה בלתי אפשרית. כשההיפך יהיה למעשה האמת. אני קטנה, כל כך
קטנה, שלנסות לכתוב עליי משהו גדול ולא מציאותי זאת משימה כל
כך אפשרית, עד כדי כך שכל אחד יכול לעשות אותה.

ומי צריך לקרוא את המלל הגדול, הפומפוזי והמתיימר הזה, אם לא
האנשים שאין להם אפילו צל צלו של זיכרון אמיתי ממני? אף לא אחד
מהאנשים שזוכרים, שמכירים, שאולי עוד יוקירו. אותי. שיר אלוני
הקטנה. הם לא צריכים את המלל שלכם, כי להם יש את תמונת חיוכי
אליהם בזכרונם. יש להם את ההערה החצופה שהערתי להם, יש להם את
האפצ'י שעשיתי, את הדמעות שלי. ומה לכם יש ממני?...

רק את השאריות, מה שהותרתי מאחוריי. יצירות שהיו נכונות לגביי
לרגע, לא משנה עד כמה הן על- זמניות לגבי שאר העולם. זה נכון
לגבי כל יוצר. אין הרבה יוצרים כנים שיודו בפניכם שאת מרבית
היצירות שהקהל כל כך אוהב, הם היו מעדיפים שלא להוציא לאור
בכלל. אני מודה, כבר מעכשיו, שכל היצירות שלי נכונות לרגע אחד,
אם בכלל, ואת מרביתן הייתי מעדיפה שאף אחד לא יקרא, לא יראה,
לא ישמע- כי כולן נתונות לחסדי השבט הקולקטיבי, שלא מכיר אותי
בכלל. הקולקטיב רק רואה יצירה שלי- וחושב שזאת אני. אין זאת
אני. נקודה. ולכתוב עליי בתור היצירות שלי- יהיה טעות מרה.

עשו לי טובה- אם אינכם מכירים אותי, מוטב שתשלחו אנחה רפה מבין
שפתותיכם, בתגובה לעורך הנודניק, ותאמרו לו נחרצות: "אני לא
אתיימר לכתוב עליה. אני לא הכרתי אותה. מי שהכיר אותה, לא צריך
את המילים שלי".

וליקיריי, מי שהכירו אותי... ואינני מתכוונת לכל מי שראו
אותי לחצי שנייה במקום כזה או אחר, או אף ניהלו אתי חצי שיחת
חולין, או שקראו משהו שכתבתי, והגיבו, ותהו מה הייתי עונה להם.
פשוט לא, ואין כאן שום הסדר שלילי. להיפך, הסדר חיובי רבתי.

אל תכתבו עליי, אם אהבתם אותי באמת. אם אהבתם אותי, אנא שמרו
את זכרונותיכם ממני עמכם, בתוך הלב, ואל תשתפו אף אחד. אינכם
חייבים זאת- לא לחופש המידע, לא לזכות הציבור לדעת, לא לאף
מהדורת מגזין מיוחדת שרק רוצה "להנציח" אותי. הנצח שלהם נמשך,
במקסימום, חצי שעה. אפילו פחות. הנצח של הזכרונות שלכם ממני,
ראוי להרבה יותר מכתבת אמצע בעיתון שסופה להיות אבק נישא
ברוח.

ולכל מי שעוד תוהה, אם יש הבדל בין שיר שכתבה את הדברים בעודה
בחיים, לבין שיר שיום אחד באמת תמות, ואז אולי יש מקום לומר
ש-"היא בטח לא התכוונה לזה": אני מתכוונת כאן לכל אות, פסיק,
מילה, משפט ורעיון. מי שיאמר "היא בטח לא התכוונה לזה"- שימו
לב למאמר הגדול, הפומפוזי והמתיימר שהוא או היא יכתבו עליי. הם
יבנו לכם את תמונתה של שיר אלוני הגדולה מהחיים, אבל הם ישכחו
ששיר אלוני, שבסך הכל הייתה קטנה מהחיים, מתה. לטענתם הם
ישאירו אותי לנצח בין דפי העיתון. מי שיחפש אותי שם- לא ימצא
אותי. את זאת אני יכולה להבטיח לכם, כבר מהיום.

מי שהספיק להכיר אותי עוד בחיי, ולא אחרי מותי- יבורך. לא
יודעת אם זה באמת היה כבוד גדול להכיר אותי, אבל אני מקווה
שנהנתם. ממני, הקטנה.