בצעירותי
מזוודה גדולה עם כל חפציי ארזתי
ולארץ ניכר
בעקבות אהבתי נדדתי.
חודש הפך לשנה
ושנה ליובל ויותר.
קשיי הסתגלות לתרבות שונה,
שפה חדשה, געגועים
והרבה סימני שאלה
לא העיבו שנות אושר שליווני
ופרי אהבתי בהתמדה טיפחתי.
כל אותן שנים מלאות אושר
ארצות ביקרתי,
וביבשות נדדתי.
עולם ומלואו בפני ניגלה
וצימאוני שגבר בי
געגועיי השכיח. את
והנה
שערי יחל להאפיר
עיניי תחלשנה
ורק געגועי לארץ מולדתי
מלאי צבעים,
גוברים הם
מתחזקים, מתעצמים בי.
מי ייתן ויכולה הייתי
את שעון הזמן אחורנית להחזיר
ואת החלטות הנעורים לשנות.
ארץ זרה הייתי אז אך מבקרת
מבלי להופכה לי למורסת נכר
שאת כוחותי היא מכלה
נפשי הורסת
ואת תקוותי מחוירה. |
