כשכולם ראו שחור היא ראתה לבן.
כבר מהבוקר הייתה לה הרגשה מעיקה, הרגשה רעה כזאת שמשהו עומד
לקרות.
היא בקושי יכלה לבלוע את הסנדוויץ' שאבא הכין לה ולקחה רק שתי
לגימות קטנות מהמים.
היו לה בחילות נוראות. ירד גשם והיה נורא קר.
המעיל השחור שלה חימם בקושי. מסביב הכל רחש וגעש. אנשים צחקו
ודיברו שם בחוץ ואילו היא...
היא הייתה שקועה עמוק בתוך עצמה.
שקועה במחשבות שלא הניחו לה. החלום שחלמה לילה לפני כן היכה
בזיכרונה מחדש. הדמויות היו ברורות והמועקה שאיתה קמה חזרה
והציפה אותה מחדש.
היא עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב. זוג עיניים כחולות תלו בה
מבט שואל. היא לא הגיבה. היא לא יכלה. מה היא יכולה כבר
להגיד?
ושוב אותה בחילה ארורה. היא הניחה את הבקבוק על השולחן ובלעה
את רוקה.
וכשהרימה את מבטה שוב ראתה את העיניים הכחולות. היא לא יכלה
לעמוד בפני המבט שלו.
היא הסתובבה ושמעה שמישהו קורא בשמה. היא לא יכלה להסתובב,
פתאום כל החדר הסתחרר.
ואז הגיע השקט. השקט המיוחל. היא לא שמעה כלום. אור לבן הציף
אותה. היא החלה לשוט בו.
שלווה אפפה אותה והיא... נתונה בידי השקט העוטף, החלה שוקעת
למטה.
כשהתעוררה מצאה את עצמה על הרצפה ולידה עמדו המוני אנשים. כולם
תלו בה עיניים שואלות וצעקו המון שאלות. היא לא יכלה לדבר. זה
היה כבר יותר מדי. ואז, מתוך כל הפרצופים ראתה את העיניים
שלו.
פתאום היא ראתה בהן עצב. עצב נורא. הכחול העמוק שלו הלך ונעשה
אפור. והן הביטו בה בדאגה מחרידה. היא רצתה לצעוק לו שיפסיק.
שהיא בסדר. אבל היא לא הצליחה להוציא מפיה שום קול.
ואז היא ראתה אורות אדומים. ופתאום היא הורמה באוויר והוכנסה
לתוך אמבולנס.
היא רצתה להגיד להם שהכל בסדר. שהם לא צריכים לטפל בה יותר.
שהיא עוד מעט הולכת.
אבל אף אחד לא ניסה להקשיב לה.
היא התעלפה שוב.
כשהתעוררה לאחר מכן בבית-החולים, היא חשה בחילה איומה. הקירות
הלבנים והסדינים הירוקים- בהירים גרמו לה לרצות לברוח משם.
כך זה היה. אותו סיפור במשך שלוש שנים. היא לא יכלה יותר. הסבל
היה גדול מדי. גדול מכדי שמישהו יצטרך לעבור את זה. היא מיששה
את פניה. שפתיה היו סדוקות. "מים", היא חשבה, "אני צריכה קצת
מים". היא ניסתה להתרומם אך נפלה בחזרה.
באותו רגע נכנסה הרופאה לחדר. היא הייתה זקנה שמנה ומכוערת.
היא ניגשה אליה והחלה לשאול שאלות. לאחר מספר דקות אמרה שתקרא
לאחות שתעזור לה להתלבש.
האחות הייתה נחמדה. היא אהבה אותה. זריזה ומלאת חיים עם עיניים
חומות ומחייכות.
כשהייתה לבושה, אמרה לה האחות שהיא הולכת לקרוא להוריה.
כשהוריה הגיעו היא החלה לבכות.
אמה ליטפה את שערה הארוך והרך ואמרה שהכל בסדר עכשיו. אביה עמד
בפתח החדר עם חיוך, אך היא לא יכלה שלא להבחין בשקיות שמתחת
לעיניו.
היא נשבעה לעצמה שזו תהיה הפעם האחרונה. היא ידעה שהבסדר הוא
הלא בסדר שאמה סירבה להיכנע לו.
אופטימיות הייתה תכונה שהייתה משלמת בשבילה אילו מישהו היה
מוכן למכור לה קצת.
אך היא הייתה יותר מהכל מציאותית. וזה בעצם היה הקסם שלה.
היכולת שלה לעמוד על הקרקע עם שתי רגליים יציבות תמיד.
הוא אהב אותה. היא ידעה את זה. אבל מעולם לא הסכימה שיהיו יחד.
היא לא יכלה לסבול את המחשבה שהיא תשאיר אותו לבד. וככה, חשבה,
כשיהיו רחוקים זה מזו, הכאב יפחת. היא טעתה. ככל שעבר הזמן
הכאב רק התעצם.
בערב הוא הגיע לבקר. היא זיהתה את קולו.
וכשנעמד לידה וליטף את ידה לא יכלה שלא להצטמרר.
ידו הייתה חמה ומרגיעה. היא אהבה להרגיש אותה בתוך ידה.
ויותר מהכל אהבה אותו.
הוא ידע את זה. בזה היא הייתה בטוחה.