לאט לאט, היא מתרחקת. אף פעם לא הייתה קרובה, אבל אף פעם גם לא
הייתה רחוקה כמו עכשיו.
חומות ההגנה שלה גבוהות מאי פעם, איש כבר אינו מורשה לעבור
אותן. פעם, היו כאלו שהיא הרשתה להם. פעם, גם לא היו לה
חומות.
פעילה חברתית היא הייתה, וכעת היא יושבת כל היום בביתה, בוהה
במסך מרצד של טלוויזיה. הטלפון כבר מזמן לא מצלצל להזמין אותה
למקום זה או אחר, בילויים הם כבר לא חלק מחייה.
טווה קור, ועוד קור, מחכה שזה יהיה מושלם. התהליך אצלה הוא
שונה. במקום זחל, גולם, פרפר, אצלה זה פרפר, גולם, כלום.
פעם היא הייתה כל כך הרבה. נערה צעירה ותוססת. היום היא שואפת
לא להיות. וקשה להבין למה, וקשה להבין את שאיפתה בכלל. כל מה
שהיא רוצה זה לעמוד במרכז המדשאה הבית ספרית, ולצעוק שיעזבו
אותה בשקט. החיים תחת זכוכית המגדלת של חיות הטרף האלו, חיות
שטועים לחשוב שהן חבריה, גורמים לה לאבד את שפיות דעתה.
הנה, זה כמעט מושלם. היא נכנסת לתוך מלאכת הטוויה העדינה שלה,
אחת כזאת שלא שמו לב אליה בכלל עד אשר היה מאוחר מדי. נכנסת,
טווה את הקור האחרון והופכת לגולם.
מתישהו, היא גם תהפוך לכלום. |