אני איש שקל לספק אותו, באמת. אני חושב שאם הייתי זונה, הייתי
לוקח בלי בעיה רק 50 שקל ללילה. המחשבה שהגוף שלי שווה 50
לפחות לזיון, נשמע מספק. אבל אני לא זונה, ולא מתכוון להיות.
קל לי יותר לדמיין את החתונה שלי מאשר להיות זונה ברחוב. ללכת
לחופה לצד האישה שעליה תמיד חלמתי. אולי בעצם אישה שהתפשרתי
עליה בגלל שהיא סיפקה אותי? מעניין איזו אישה תספק אותי לאורך
זמן. האם העובדה שקל לספק אותי תגרום לכך שאני אסתדר עם האישה
הראשונה הרצינית שלי? או שאולי בכל הנוגע לנשים, אני אהפוך
לבררן ואחרי תקופה אני אסתפק רק במישהי המסוימת שתמיד דמיינתי?
האם אני אבחר אישה שתשפיע עליי? או שאני אשפיע עליה?
אנשים לא מבינים את העובדה שאני מסתפק במועט, לא מבינים שאני
לא סובל כשאני לא מבקש את הכל ולא מתווכח על כל דבר. לפעמים הם
רואים אותי באירועים יושב בצד, לא מחייך אפילו. מרגישים בשבילי
את תחושות האשם על ההשערה שאני סובל, מצטרפים איתי לרגש שהם
חושבים שאני מרגיש. בסוף הערב הם תמיד מעירים הערה בסגנון:
"נו, אז סבלת?", ואני אומר: "למה? היה דווקא נחמד", ואני לא
עונה את התשובה הזו בשביל לספק אותם, באמת היה לי נחמד. אני לא
צריך לכבוש את רחבת הריקודים, אני לא צריך להיות מרכז השיחה,
לספר את הבדיחות הכי מצחיקות. אני נהנה גם מלשבת ולראות אנשים
נהנים. לשבת סביב שולחן, להקשיב לשיחות שמתחילות ונגמרות כל
הזמן בין הסובבים. לשמוע את החוויות הקטנות שלהם ולראות אותם
צוחקים. העובדה שאני לא מעיר כלום, היא כי אין לי מה להגיד,
אבל אנשים לא מבינים שזה שאני לא אומר כלום, לא מעיד על חוסר
עניין. אלא על חוסר הקשבה.
לצד זה שאני גם נהנה מלשבת בצד. אני עדיין לא אומר לעצמי:
"נבוא, נשב בצד, נסיים את הערב". כשאני רוצה להתפרע אני עושה
את זה, זה לפי המצב רוח. אני יודע גם לרקוד, להשתולל, לשתות על
למצב בו הכבד שלי זועק לשמיים שייקחו אותו מהגוף הזה. אני יודע
גם לדבר ולספר, לעשות שטויות. אבל רק אם יש לי את הרצון לכך,
לכל סוג של ערב יש את ההנאה המיוחדת שלו.
אבל לא כל אחד חושב שהסיפוק הקליל שלי טוב. העולם לדעתי מתחלק
לשני סוגים של אנשים. אלה שמסכלים עליי במבט של "סבבה, הוא
נהנה, אני שמח שכך, אולי אפילו עדיף כך, ליהנות מכל דבר קטן".
יש גם את אלה שמסתכלים עליי במבט של "על מי הוא עובד? לשבת בצד
ולהגיד שהיה סבבה? אולי הוא לא סבל, אבל קשה להגיד שהוא נהנה.
בטוח הוא היה נהנה יותר אם היה קופץ, רוקד ומדבר כשהייתה לו
הזדמנות. בטוח הוא מייסר את עצמו על כך שלא היה אקטיבי יותר".
אני לא יודע למי להאמין, קשה להתעלם משני האנשים.
האנשים השניים גרמו לי לחשוב על עצמי, האם אני נהנה מהכל? אולי
אני סתם אדם פסיבי במהותו שהיה רוצה תמיד להיות אקטיבי יותר,
אבל מקבל את ייעודו? אולי, לצד זה שאני נהנה מלשבת בצד ולראות
אנשים שמחים, הייתי מעדיף להיות במקומם ושהם יהיו במקומי?
יש לי ימים שאני רוצה ליזום יותר. פתאום לצאת בהצהרות מול כולם
ושכולם יגידו: "זה כל כך לא מתאים לו". להפתיע אנשים, להראות
להם צדדים באישיות שלי, צדדים שהם אף פעם לא חשבו שיש לי,
צדדים שערערו את כל מה שחשבו עליי. פתאום יגידו: "מה עוד הוא
מחביא באישיות שלו? אולי הפרזתי כשהכללתי אותו לקבוצה מסוימת
של אנשים? אולי הוא לא מה שחשבתי?". השאלה היא האם הרצון שלי
לעשות את כל זה, בא מרצון לחידוש או רצון להיות משהו שאני לא?
משהו שהייתי רוצה להיות?
הייתי רוצה להיות יותר, כמו שכולנו רוצים. אבל אני נהנה גם ממה
שיש לי היום. יכול להיות, שאני באמת יכול להסתפק במועט אבל
שומר את הזכות להיות בעל שאיפות? אחרי הכל, חיים ללא שאיפות
אלה לא חיים. השאלה היא, האם הסיפוק שיש לי מכל דבר קטן, בא
ממקום של יכולת ליהנות מכל העוגה? ולא רק לחפש את השכבה האהובה
עליי בתוכה ולשים את כל שאר החלקים הפחות טובים בצד בצלחת? או
שאולי זה מן התפשרות שבאה מעצלנות, שאני רואה שתי עוגות בחלון
ראווה. משתיהן אני איהנה, אם כי מהעוגה היקרה יותר אני איהנה
יותר. אבל את היקרה קשה יותר להשיג ולכן אני לוקח את הזולה
יותר.
אני מאמין, יום אחד, אני אתחתן. השאלה היא עם מי. או שאני אמצא
את זו שתעשה אותי מאושר, תגרום לי להסתפק אך ורק בעוגות יקרות.
תהפוך אותי לאדם אקטיבי באירועים. תעשה אותי לאדם חסר פשרות.
או שאני אמצא לעצמי מישהי חמודה. צנועה. שאני יאהב, שתהיה
העוגה הזולה שלי, שתישאר תמיד מלאה ותמיד תאהב את הסיפוק הקטן
שלי. ותמיד תסתפק בדברים הקטנים איתי.