תודה אחרונה אומרת ויורדת מן הבמה,
היום לא יהיה הדרן- היא עייפה.
מגיש לה זר פרחים הנער, כמו בכל פעם.
היא תמיד תהתה לגביי כוונותיו, מדוע הנאמנות חסרת הפשרות
הזאת?, הנער טרם הפסיד הופעה שלה.
הוא אהב אותה, במובן הכי תמים של המילה, רק רצה לראות אותה
מחייכת.
הוא ידע ששם על הבמה היא סובלת, הזרקורים עושים לה כאב ראש
והגובה עושה לה סחרחורת.
פעם אחר פעם הפרצופים בקהל משתנים לה,
אין לה איתם ולו קשר אנושי אחד- והוא?
כל כך רצה לראות אותה מחייכת, מהלב
מאחוריי הקלעים, שהכתבים והמצלמות נעלמו
הוא ראה את הדמעות בעיניים שלה.
היא החלה לחשוב שאוליי הוא מסוכן, הדרך בה הוא מסתכל עלייה כל
כך זרה לה, כמנסה לבחון את עולמה הפנימי מבעד לכל איפור הבמה-
ולא רק לתלות מבט מעריץ כמו בכוכבים,
במחשבה שנייה, היא לא חששה מזה, אין לה פנימיות מיוחדת לדעתה.
וכולם, הצלמים, הכתבים, העוזרים האישיים, הקהל והמפיקים
תלו בה מבט מעריץ, כל כך אהבו את הכישרון הזה שיש לה- לבצע כל
תפקיד באופן מושלם, כל כך מקצועית, נולדה על במה.
הם לא ידעו שאם הייתה לה הברירה
כבר מזמן לא הייתה על הבמה
היא שנאה את הזרקורים, העיניים של האנשים שבצבצו מתוך החשכה
שבאולם, היא לא הרגישה שזה מקומה.
הוא אהב אותה.