היא שוכבת מכווצת במיטה מכוסה כולה בשמיכה, כמו שהייתה שוכבת
כשהייתה קטנה. מתחבאת מתחת לשמיכה כאילו שהיא איזה מגן, כאילו
שהיא תציל אותה, שוכבת מתחת לשמיכה ומריחה אותו, בכרית, בבגדים
שלה, בכל מקום, למה חייב להיות לו ריח כזה?
היא מרגישה את הדמעות זולגות במורד הלחיים שלה ומדמיינת שזאת
היד שלו, חמה, מלטפת אותה, כמו פעם. הדמעות זולגות על הלחי שלה
ומגיעות לצוואר, בדיוק כמוהו, למה הן חייבות להיות חמות כאלה?

החשק למוזיקה כבר עזב אותה, והרי כל החיים שלה הם רק המוזיקה,
אבל החשק נטש אותה. במקומו בא חשק טיפשי לבכות, חשק לבדידות,
חשק לישון, עייפות בלתי נסבלת.
היא עייפה עכשיו, נעצמות לה העיניים, הפעם זה לא בגלל כדור נגד
כאב ראש, הפעם זה רק כי אין לה חשק להיות ערה, כי מה הטעם
בכלל? מה הטם בלהיות ערה אם אף אחד לא מתייחס אליה? מה הטעם
בלהתקשר לאנשים אם הם לא עונים? מה הטעם בהכל?
מה הטעם במוזיקה אם שומעים אותה לבד?
היא מחייגת את המספר שלו ומנתקת, הרעש של המקשים בלבד גורם לה
להרגיש מן חום פנימי, מצפה לשמוע את הקול שלו, עונה לה, אבל
מנתקת לפני שהוא עונה, אין לה חשק לריב איתו שוב.
הוא תמיד בסוף טוען שהיא צריכה להשקיע במשהו, שהיא צריכה למקד
את החיים במטרה מסוימת, לשאוף ולהגיע אליה, להיות ממש טובה
במשהו אבל הוא לא מבין, היא כבר טובה במשהו...
טובה בלאהוב אותו.