אני שונא את התחנה המרכזית בת"א. היא מיקרוקוסמוס לצביעות
וזיוף, לזילות ומניעים של זוהמה וכאוס אורבאני. בעודי ממתין
בצד הלא נכון של קומה 6, לקו שלא יהיה היום, ערב שבת, עמוס
חיילים שעושים את דרכם דרומה לאותו חבל ארץ, אני עדיין משתעשע
במחשבה לחזור לראש העין.
אשקלון, כאן זה כבר מתחיל להיות קרוב, אבל עדיין לא. מעיף מבט
על לוח הזמנים האלקטרוני, כאילו ששכחתי באיזה שעה יוצא קו 36.
מחפש את הרציף, כמבקש לא למצוא את המתחם המגודר בספסלים
ירוקים, שתמיד יחכו בו חיילים, מי מהם מעשן סיגריה של המתנה.
אני זוכר את הנהג הזה, של קו 36. הנהג המאנייק, היו קוראים לו
באוגדה, בגלל שלפעמים הוא בחר פשוט לדלג על התחנה הזאת והיה
משאיר חיילים מתוסכלים שיוכלו לצאת הביתה רק עוד 3 שעות (במקרה
הטוב) עם האוטובוס הבא. אז עכשיו אני משלם לו 14 ש"ח כדי שייקח
אותי לאותו מקום, במקום לנפנף לו בחוגר. רגע, למה אני פה?
בחרתי להתיישב במקום לא טוב - השמשה הממוגנת היתה משופשפת מדי
וכדי לראות משהו היה צורך להתרומם קמעה, לחלון הרגיל. מאחוריי
התיישבה קבוצת נערים ונערות דתיים. מדיבוריהם הסקתי שגם הם
בדרכם לנווה דקלים.
"עד כיסופים לא ישנים". פעם, כשהייתי חדש באוגדה, התווה בפניי
אחד הקצינים הותיקים יותר את הכלל הלא כתוב הזה. הפעם, אמנם
בלי נשק ומדים, אבל מכורח מחסום פסיכולוגי אם תרצו, התעוררתי
קצת לפני הפנייה לקיבוץ כיסופים, מרחק דקה נסיעה מהמחסום
האמיתי.
הנה, מימין, החטיבה המרכזית. עשרות משוריינים וממוגנים למיניהם
ניצבים להם בשורות ירוק זית בתוך החום אפור המאובק של הפודרה.
תופים. הם רק אצלי בראש, אני יודע, אבל הם שם וקשה להסביר
במלים למה.
הנהג עוצר בתחנה ומתרומם בהסבה דרמטית, לראות שאין נוסע שחומד
לצון את חייו ואינו יושב בכסאו, בטווח ההגנה של השמשות
הממוגנות. קבוצת הנערים מלהגת בצחוק לגלגני ש "אז עכשיו זה
מסוכן?" ואני רוצה להקיא. מספר שניות נסיעה מעבר למחסום
מספיקות כדי להבין שעברנו לעולם אחר.
הנה, חזרתי ל... חזרתי. ואני כבר יודע להעיף מבט לכאן ולשם,
בוחר אובייקטים בעיניי, מעבר לבתים שצה"ל כבר הוריד בינתיים.
הנהג בוחר לוותר על כפר דרום. כבר סיפרתי על המנהג הזה שלו,
לדלג על תחנות?
גשר מור. איכשהו תמיד אני נזכר בשלב הזה בכרזת הסרט Lord of
the rings II: The two towers.
הצריחים של גשר מור הם שני פילבוקסים מוגבהים, הניצבים על
מגדלים, משני צידי הדרך, צופים תמידית על הדרכים הפלשתינאיות,
העוברות מתחת לגשר.
לא מזמן עברתי כאן עם ההסעה של האוגדה וכעבור חצי שעה לחזור.
"מה קרה?" "הרב וסגנו כבר שם. כל הכוחות בשטח וצריך עזרה. תבוא
מהר, אני מתניע את הג'יפ". על הכביש הזה יש עכשיו דם שמנסה
להתייבש בשמש המחווירה לנוכח עוצמת הטרגדיה. לטיפות הדם
מתווספות טיפות של עצב וכאב ושל זעם שעוד לא הכרתי אז. נקמה.
עד היום היו במשפחת חתואל מהישוב קטיף שש נפשות - אמא, אבא
וארבעה ילדות קטנות. עכשיו צהריים ורק האב נשאר בין החיים. שני
מחבלים שהמתינו בצדי הדרך הסלולה של ציר כיסופים הספיקו לעצור
את הרכב שבו נסעו טלי חתואל ובנותיה ביריות וביצעו בכל אחת מהן
וידוא הריגה לפני שחיילי צה"ל ירו בהן. דרך אגב, טלי חתואל
היתה בחודש הריון מתקדם. בסופה שלוקחת אותי למקום האירוע אני
מרגיש כמו כבשה בעגלת בקר, עדיין מבולבל ולא יודע מה אמצא.
קיבינימט, לפני חצי שעה עברתי פה בעצמי. ניילונים לבנים
שחורים. שמיכות צמר צבאיות שמכסות את מה שנותר ממי שהיו. אחר
כך נסעתי עם רב האוגדה לקטיף. הרב הוא איש מיוחד במינו, עבר
הרבה בחיים. בבוא הזמן, המתאים, ארחיב על כך.
הסופה נעצרת ליד בית באחד הרחובות בישוב. מספר אנשים כבר
מתגודדים באזור. מעט גברים בכניסת הבית, הנשים מציצות מהגינה
הסמוכה. הרב יורד בשקט מהג'יפ בצעד שלובש אופי מיוחד לבית המלא
באובדן. מישהו יוצא ללחוץ לו את היד והם נכנסים פנימה. אני
מעדיף להישאר בחוץ, לא מרגיש את היכולת להתדפק על דלתו של
השכול הזה. מכוניתה השניה של המשפחה חונה במבואה. שמשת החלון
האחורי שלה מכוסה באבק, עליו נותרו עדיין שמותיהם של הילדים
שנותרו יתומים בכתב ילדותי של משובת ילדות שנקטעה באכזריות.

האוטובוס ממשיך בנסיעה. הנה פה, מוצב אורחן, כבר לא. מנהרת
תופת נחפרה עד לתחתית מרכז המוצב. פיצוץ רב עוצמה הפך סמל
צה"לי אופייני לאיי חורבות ורועי נסים איננו בין החיים מאז.
כשבוע אחרי הפיגוע הנורא שלקח מדוד חתואל את משפחתו ארגנו אנשי
גוש קטיף, על כל ילדיהם, הפגנה במקום שאירע בו הפיגוע.
ההתנתקות היתה אז עדיין רעיון בחיתוליו והמתנחלים ביקשו להפגין
רגשות אחרים אז. ההפגנה נקטעה בשל ירי פלשתינאי על המפגינים.
רק במזל לא נפגע איש.

הנהג עוצר לחייל בתחנה ליד מוצב גפן. למראה הדגלים הסגולים
לבנים של גבעתי אני נותן לגוף לקרוס בחזרה לכסא.
"נצר חזני, יש מישהו לנצר חזני?" הרמקול מוציא אותי מהרהורי.
"כן, אני" מזדרז לצעוק אחד הנוסעים לנהג. וכך אנחנו נוסעים.
נצר חזני, קטיף, גני טל, המדרשה, תל רידאן.
אני מתרומם ומותח כל שריר בגוף בלי להתבייש. בתל רידאן יש לא
רק את חוף הים היפה באזור, זה אולי אחד החופים הפסטורליים
יחסית לכל מישור החוף ואני רוצה לגמוע במבטי כמה שיותר ממנו.
בשמירות באוגדה הייתי מביט בשקיעה הנוגה ובחוף הים הקרוב, אך
עם זאת רחוק כל כך, מהרהר מתי אוכל לרחוץ בו, אם בכלל. רק גדר
תיל וחומת בטון, רק מתנחלים ופלשתינאים ופליטים ומתיישבים
וצבא.
איך הכל הגיע לכאן?

האוטובוס פונה לצאת בחזרה לכיוון האוגדה ונווה דקלים. אני מעיף
מבט מעבר לצומת, לכיוון מגרש עפר קטן. "זה החייל מנווה דקלים
שנהרג?" "כן" ,"אז רגע, מה אנחנו עושים איתו? לא היה צריך לקחת
אותו לסורוקה כמו את השאר?" "כן, אבל יכול להיות שההלוויה תהיה
היום. האב רוצה ויכול הלכתית לקבור אותו בעצמו" "אוקי, אז מה
עכשיו?" "נעביר אותו לג'יפ שלנו וניקח אותו למרפאה. הרב נמצא
עכשיו בבית המשפחה וכשתהיה החלטה הוא יודיע לנו". סופה זרה כבר
מחכה לנו במגרש העפר. המפקד שלי כיוון אותה לשם כדי שלא נבצע
את העניין על צדי הכביש, מה גם שמעברו השני תלו בנו ילדים
קטנים מהמואסי (אזור חקלאי פלשתינאי, נחשל ועלוב אפילו במונחים
פלשתינאים) מבטים סקרניים. אנחנו מחנים את הסופה כך שדלתותיה
האחוריות פונות מול דלתותיה האחוריות, שכבר היו פתוחות, של
הסופה האחרת. בתוכה כבר אפשר לראות. שוב פעם שמיכות הצמר. החלל
שלנו לא נמצא שם לבד.
אני מנסה לנתק את עצמי מהמחשבות ולהתרכז בפעולה הטכנית, הידיים
רועדות לי.
"מישהו צריך לאוגדה?" קיוויתי שמישהו יגיד שכן, כדי שאוכל
לפחות לראות את הש.ג המוכר, לפחות  עוד פעם אחת, אבל באוטובוס
שוררת דממה. הנהג ממשיך לנווה דקלים, אבל אני כבר לא מבחין.
הראייה מטשטשת.

הימים הם ימי אביב של שנת 2004 ואני שוב מחכה על הספסלים
הירוקים לקו 36. אני במדי ב' עכשיו והם מאובקים ועייפים, כמו
האדם שלובש אותם. יד ימין כמרחפת מבלי משים על הנשק, הראש
עדיין עסוק בשכונת זייתון שבפאתי עזה. רק שלשום התפוצץ נגמ"ש
של צה"ל על מטען וכל ששת החיילים שנסעו בו נהרגו. מהנגמ"ש לא
נשאר כמעט זכר ולכן גם מ, לא משנה. את המעט שנשאר יש להביא
לקבר ישראל וכך עסקו אני הדת בעבודה, תוך כדי חיפוי של לוחמי
גבעתי, שרק לפני כמה שעות איבדו 6 חברים.
היה הרבה בלאגן בשטחי הכינוס שליד העיר הארורה הזאת, מי לא היה
שם. משר הבטחון והרמטכ"ל ועד אחרון הזרגים בפיקוד. עיתונאים,
סקרנים. המולה שעד אז לא נתקלתי בה. כל ה"מומחים הבכירים" ישבו
כל הזמן ודנו במה צריך לעשות, אבל חוץ מלהיות בטוחים שמשהו
צריך להיעשות, אין באמת פתרון צבאי, לא באופן קבוע, לא פתרון.
אז עכשיו כבר הסתיים הכל ואני קפצתי לכרם שלום בגלל איזה בקורת
פיקודית (תמיד הם מצאו לעצמם תזמונים גרועים) וחזרתי, בעיקוף
דרך אשקלון, לאוגדה. חשבתי בערגה על מקלחת וכמה שעות שינה לפני
הסיכומים והתחקירים שבטח אצטרך ליטול בהם חלק, עוד הלילה, אבל
עצם המחשבה על מגע המים הנעימים על גופי העלה בי חיוך רפה. ואז
צלצל הטלפון.
שניות לפני שנותקתי מההתרחשות בגלל סוללה שנגמרה הבנתי שהיה
עוד פיצוץ, שעוד פעם יש הרוגים, עוד פעם אותו דבר ורק פרט אחד
שונה - המקום.

אני נוסע שעה ארוכה מאוד באוטובוס. העייפות מחלחלת, אבל שמורות
העיניים כבר לא ייעצמו. רעד קר שהפך להיות מוכר מדי עובר בי.
אני מגיע לאוגדה. הולך-רץ למשרדים של האגף שלי. בחוץ יערה,
מש"קית הת"ש, מתייפחת בהיסטריה וכל הבנות של האגף סביבה. זעקתה
קורעת את השמיים.
אני נכנס למשרד. לא צריך לומר כלום. חיילת שלי כבר מגישה לי
בעיניים עצובות את התדפיסים האישיים עם פרטי ההרוגים ועם
תמונות.
חמישה גברים שרק התחילו את חייהם. אני נתקל בתמונה של אביב
חקאני, קצין המנהרות של האוגדה. גם השם הכתוב בשחור לצד התמונה
לא נמחק מזכרוני. אין מלים לתאר מה קורה לנפש הנופלת בצלילה
מטה ברגעים כאלה. אין מלים באמת מתאימות לתאר כזה ריק פתאומי
ואובדן.
רפיח. מגרש המשחקים של השטן.
נכון שלא בכל המקומות הנוראיים בעולם הייתי וזה תלוי זמן,
ובכלל להאמין שיש שטן בעולם זה לא בדיוק הגיוני, או טוב, אלא
בעיקר מיותר, אבל שלושה ימים שם (ועוד לא ידעתי את זה לפני כן)
הספיקו לי, בניסוח עדין.
פילדלפי, טרמית, חרדון, גירית, רפיח מצרית, רפיח פלשתינאית,
מנהרות, צלפים, הפגנות, פגז לא נכון של טנק שלא היה במקום
ולוחמים שרק רוצים לצאת משם. אמהות רעבות ותינוקות מורעבים,
בין ההריסות, חצאי בתים, אבנים, בקבוקי תעברה, מבית לבית,
קרבות רחוב, פליטים, הפגודה, מרץ 02, עד מתי, אי אפשר להוציא
את הראש החוצה, מבעד לחרכים, שבצ"ק, שטחי כינוס, יקל"ז, כדורים
שורקים מעל הראש, גבול, גדרות, תיל, תמונת השנה עלק, כי חברים
מחפשים את מה שנשאר מחבריהם, כי הם היו יכולים להיות שם
במקומם, ועכשיו ננקום. עכביש הברזל, עכביש הבדיל והכסף, גולני,
גבעתי, קורס מ"כים, שריון, אכזריות, נגמח"ון, כל מה שזז,
המצרים בוחנים אותנו בלגלוג מעמדת התצפית הקרובה והבטוחה מדי
שלהם, ושוב פעם, ועוד. רפיח.

ואין לי זכות לדבר או לכתוב יותר ממישהו אחר, שהיה או לא היה
שם. וזה לא משנה לוחם או לא וזה לא משנה מתי ואיך ואם בכלל.
ולא רציתי מכם רחמים, או זעזוע. גם לא עצב או דכאון. רק ניסיתי
שתבינו, שתדעו קצת. כי כן, סחבתי גופות בידיים מגואלות מדם
ומילאתי טפסי זיהוי חלל ושבצ"קים ששולחים עוד ילדים במשוריינים
לאותם מקומות ארורים, ועצמתי עיניים מאבק טחון של זחלי טנק
וטיפסתי על נגמח"ונים והסתובבתי עם מחסנית בהכנס ליד ילדים
שבעיניים שלהם יש רק כאב, רעב ושנאה.
ואין צודק וטועה ואין יותר טוב או רע או נכון ולא נכון. יש מצב
בלתי אפשרי בהווייתו וחייבים, אנחנו חייבים, לחשוב ולעשות
משהו. אפילו אם נטעה. כי לאביב חקאני ומשה טרנטו ורועי נסים
וטלי חתואל זה אולי כבר לא משנה. אבל זה משנה למי ששם עכשיו -
לחיילים, לפלשתינאים, למתנחלים. כי החברה הישראלית נמצאת שם
בדיוק כמו שהיא נמצאת בתל אביב וגם אם הם לא יספרו לכם, הם היו
שם וראו ועשו וחוו ונכוו. וזאת החברה הישראלית.
ומעל הכל, עדיין, מרחפת רק שאלה אחת.
למה?