אני יושב על שפת הים בסיני, לבוש בתלבושת של ספיידרמן. ואני
הכי מאושר בעולם. אני יודע שאני לא אמור להיות בן, אבל ככה זה
יצא הפעם.
למה ספיידרמן אתם שואלים? אז אני אספר..
אני וההורים שלי היינו בשואה. אני לא זוכר את זה אבל. לא זוכרת
בעצם, הנה חזרתי להיות בת. אני רק זוכרת שברחנו מאיפשהוא
ושהיינו בים. המון זמן היינו בים,עם המון אנשים אחרים, צפים על
משהו לא ברור, קר נורא, בלי בגדים, ומפחיד. אח"כ ההורים סיפרו
לי שבעצם ברחנו מהשואה.
באחת הפעמים שנרדמתי, או שאיבדתי את ההכרה, דמיינתי אותי
בתלבושת של ספיידרמן, צונח משמיים תכולים כחולים יפייפים, בלי
מצנח, בלי פחד, ולא קר לי בכלל, ואני הכי שמח בעולם, ולמטה חוף
ים שלא נגמר, צהוב כזה יפה, ומולו ים כ"כ טהור.. ואז התעוררתי,
מבוהלת משהו, בים קר וקודר, מוקפת אנשים שאני לא ממש מכירה,
וילדים בוכים, ופתאום מישהו שם לב שאנחנו מתקרבים ליבשה וכולם
נורא שמחים, אבל לא ממש זזים, לא יכולים לשחות אפילו כבר,
נותנים לים לסחוף אותנו עד היבשה..
ומגיעים, ומחייכים, וקר עדיין, אבל פחות, וכולם עירומים,
ומנסים להסתיר, ואני כבר לא יודעת אם אני בת או בן. וכולם
עומדים בתור, מחכים למשהו, אבל אני לא יודעת למה, ואני מחכה
איתם, ואמא ואבא נעלמו, אבל זה לא כ"כ מדאיג אותי. ואז אני
רואה שמחלקים תחתונים, שזה משמח, אבל מחלקים לכולם, ורק לי לא.
ואז אני שמה לב, שזה התחתונים שלי! החדשים, שקניתי בשוק, עם
הפרחים הצבעוניים, וכל האנשים הזרים האלה לובשים את התחתונים
שלי עכשיו, ורק לי לא נשאר..
אבל אני ידעתי מה אני צריך לעשות. וזה מה שאני עושה עכשיו,
שוכב על שפת הים בסיני, לבוש בתלבושת של ספיידרמן, וכל האנשים
האלה כבר כ"כ רחוקים ממני, הכל כבר כ"כ רחוק ממני, ואין פה שום
שואה, ולים הזה אני אכנס רק אם אני ארצה, ויהיה לי כ"כ נעים.
כי יש לי תלבושת של ספיידרמן, ואני שוכב על חול כ"כ זהוב.


10.1.2005