השאלה הנשאלת היא הייתכן שעוד פעם?

הילד החליט לעזוב את ביתו, לגלות עולמות חדשים, להרגיש את
החירות ואת הרוח על פניו.
הוא ארז את חפציו,
נישק את אימו
והקשיב לעצות אביו.

בשדה התעופה ההתרגשות הוחלפה ולו לרגע בדאגה. מה אני עושה? שאל
אותו ליבו. יהיה בסדר ענה הוא לעצמו.
שם בתוך המטוס, האיש שישב לידו הצליח לשבת במשך 11 שעות בלי
לומר לו מילה אחת. סיטואציה מוזרה, מחלקת תיירים, סרדינים
אנטיפאטים. בחוץ, שמש עולה, עננים, שם גן עדן, בשמיים, ובתוך
הקופסא, דממה. ישנים, מתפללים, קוראים ספר ומשתדלים לא להראות
את הרגשות, למרות שבשלב זה, שעתיים לפני הנחיתה, אין אדם בלתי
פילוסופי.

והוא עומד שם, מול האישה הזרה, באודם הזועק, במדים מחמיאים
לתפקיד הרודן, היא מחתימה את הדרכון והוא יוצא לדרכו.

אפשר לומר שזו אהבה, מדינה חדשה. הוא כל כך מתרגש, רוצה לטפס
כל הר, מתעלם מהכיעור המזדמן, לא רוצה לעצום עיניים, לפספס
כלום.
זו הסיבה שהוא נמצא פה. אהבה.
היא הייתה בשבילו הכל, ואז היא הייתה רק הרבה, ולבסוף- כלום.

כשמתבגרים, גם האהבה משתנית. יותר מחליטים, פחות נסחפים, היא
אמרה לו. הוא עמד על הצוק המושלג וצעק, עד מתי?
אבל, גם שם, בסוף העולם, על הצוק המושלג, היא לא שמעה.

והוא, באמת לבד, אוהב.

בלילה הראשון הוא בהה בכוכבים. הם, כמוהה, רחוקים אבל תמיד שם.
מנצנצים.
כשהוא עוצם את עיניו, שניהם נעלמים. לפתוח עיניים, להכריח את
עצמך לראות, גם כשמסנוור, גם כשעולה השמש.

בעודו הולך בשבילים, מגלה חופים חדשים, חושים חדשים מתגלים.
חוש ההשרדות. הוא יגיע לסוף, גם כי אין לו בררה, גם כי הדרך
יפה. ובסוף, הוא יגיע לשדה התעופה, וחזרה, ואליה.
אבל היא, כמו התמונות, תהיה אוסף של זכרונות.
וגעגוע.