ארבע אהבות ללא שם היו לי ואהבתי את כולן.

ראשונה הייתה המורה, מורה באופייה ומורה במקצועה. היא לקחה
אותי צעיר ותמים ולימדה אותי את כל אשר ניתן לדעת. ביום דנו
בענייני הנפש ובערב בענייני הגוף. היא הניחה לי לחקור, לגלות
וללמוד. היא נתנה לי לטעום את טעם שפתיה ואת טעם האכזבה: היא
נטלה את ידיי והוליכה אותי  דרך בגרותי, ובהתבונני אחורה, היה
הייתה איננה. המשכתי ללכת, בחיפוש אחר מישהי שתעזור לי. כשאתה
לבד, מצא מישהו להיות לבד איתו.
את זה היא לימדה אותי.

שנייה הייתה הפסיכולוגית, הפסיכולוגית שבה ושבתעודה על הקיר.
היא ניסתה להבין אותי, ללמוד אותי. והייתי לה כספר פתוח,
ולעתים כפצע פתוח. היא ניסתה לשקם ולבנות אותי מחדש, לסלק כל
סימן של מצוקה. אך הכאב שהלך נעלם לו לקח עימו גם זכרונות,
וכבר לא הייתי שלם. היא ניסתה לתקן גם את זה, הביאה חלקי חילוף
וספרים של ריפוי והשרדות. היא התרפאה ואני שרדתי. המשכתי לחפש
מישהי. כאשר הכל אבוד, אז כבר אין מה להפסיד.
את זה היא לימדה אותי.

מאוחר יותר הגיעה עורכת הדין. עורכת דין במקצועה ובדרך מחשבתה.
היא לקחה אותי תחת חסותה ודבקה בי לרע ולטוב. היא הגנה עליי
מכל התחלואות שהשתרכו אחריי ורדפה אחרי כל מלעיזי, או אלה שסתם
נראו חשודות. היא הבריחה את כולם. כבר לא הייתי לבדי, או
בעצמי. עורכת דיני הייתה עימי. היא השלימה אותי והיא רוקנה
אותי כשהחליטה לא לקחת אותי עוד כלקוח. עליך לפרוש בשיא, היא
תמיד אמרה.
אבל את זה לימד אותי כבר מישהו אחר.

ולבסוף הגיעה הסוהרת. סוהרת במקצועה וסוהרת בתחביבה. היא
הפשיטה אותי מכל רכושי . לקחה אותי לביתה ככלב שוטה וככלב שוטה
הייתי עימה. היא שלטה בי ושלה הייתי. כל כבודי נכנע לה. אך אני
הייתי שמח לוותר, לוותר למישהו שמוכן לקחת. סוף סוף הייתה לי
אישה שהכאיבה לי ישירות בלי התחזות ובלי תרמית.

ובכלא שלי אני חי, עם אישה שאוהבת אותי לא בשביל הגבר שאני לא,
אלא בשל השוטה שאני מסוגל להיות..