בדרך כלל אני לא כותב פה ניתוחים לסרטים. אני משאיר את זה לאתר
של הקורס שלי באוניברסיטה (קורס שאני לוקח לא מעביר :-) . אבל
משום מה הרגשתי שאת זה לא אוכל לרשום שם. מוזר כי שם הרבה פחות
אנשים קוראים את מה שאני כותב (או יכולים לקרוא) אבל שם זה
אנשים שאני יכול לפגוש כל יום, ופה אני נחשף ליותר אבל אנשים
שלעולם לא יראו אותי. משום מה הפעם זה מנחם אותי.
כי כשאני באמת רוצה להוציא את מה שעל ליבי , היחיד שאני מעיז
לדבר איתו זה אני - ומאז שהתחלתי לכתוב אז גם הדף (או המקלדת
:-).
הקדמה ארוכה לניתוח של סרט לא?
כן, אני מצטער.... (אבל לא מתחרט)
הסרט הזה "שמש ניצחית בראש צלול" על מה הוא בכלל מדבר?
על אהבה זו התשובה הקלה. כמה רחוק אדם ילך בשביל האהבה? מה
שווה האהבה בלי הכאב? כמה מוחשי יכול להיות החוסר הזה של
המישהו שאתה אוהב?
אולי הסרט קצת מבלבל, כל הפלאשים אחורה , קדימה ולצדדים,
החלומות , הזיכרונות, הזיכרון שלה, הזיכרון שלו , המציאות ...
קשה לעקוב אחרי כל זה, אבל אם הצלחתם אז הסרט הזה לוקח אותכם
עד המיטה ומכסה אותכם טוב טוב שלא יהיה קר...
הסרט עצוב מאוד. הוא מתחיל עם ג'ואל, בחור ביישן. הוא כל כך
ביישן שבחורה מקסימה מתחילה איתו באגרסיביות והוא ממשיך לברוח
ולברוח. כל כך הזדהיתי איתו , עם הג'ואל הזה. בטח כשרואים את
הסרט נורא מתעצבנים עליו - "נו , קח אותה כבר ולכו ביחד אל
השקיעה , פחדן!" . כן, הוא פחדן. אבל אני מכיר את זה , כל כך
מתאימה לי הדמות שלו שרציתי לקום ולהכנס לסרט.
הוא בוכה על ההגה של המכונית- הוא יודע שזה רק זיכרון ולא
המציאות- הוא בוכה , ואני חשבתי שמצער. (האם בסוף הסרט מסתבר
שזה משמחה? שהוא בעצם נזכר בזכרונות שכמעט איבד?)
כמה אכזרית היא המציאות שבה אפשר למחוק זיכרון כואב או אהבה
כוזבת? כן, זה קשה להתמודד עם החיים אבל אני מעדיף לבכות שנים
רק בשביל לצחוק פעם אחת. לא היית מוחק זיכרון כואב בעד שום הון
שבעולם. זה גם מה שג'ואל מבין וכנראה גם קלמנטיין יקירתו ...
הסרט הזה מצולם ומבויים וכתוב בצורה כל כך מלנכולית מצד אחד אך
מלאת תקווה ותחינה לטוב מצד שני. סיימתי לראות את הסרט ושמעתי
ברדיו את השיר של אייר(משהו lover שכחתי את השם) , והרגשתי
שאני חייב לכתוב על זה עכשיו...
איך אתה מוחק לעצמך את הזיכרון הכואב- פנטזיה של כל אחד שנפגע
מאהבה לא? אבל לא , כשזה קורה אתה רוצה לאחוז ברגעים האלה בכל
הכוח, אתה עושה הכל...
הנערה הזאת שהחיים שלה נהרסו כי היא הסכימה למחוק את הזיכרון
שלה היא סמל כל כך יפה- היא משחררת את כל המסכנים שעשו את זה,
אבל מה נשאר לשחרר ממישהו שאין לו זיכרון?
מסתבר שנשאר...
צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי עושים פה תחבולה מרשימה- הם נותנים
לנו את התקווה הזאת שאנחנו כל כך רוצים- אם אתם מאוהבים אז זה
יצליח, אם תרצו אין זו אגדה , וכו' וכו'...
הסיקוונס שהכי אהבתי היה המרדף אחרי הזיכרון האחרון , הבריחה
יד ביד עם קלמנטיין והסוף- "אוקיי!"
סוף מושלם, אני יצאתי מאושר... זה כבר לא משנה אם האמת היא שהם
לא מצליחים וזה רק הדימיון של ג'ואל. בדימיון שלי זה מצליח.
סרט ממש מרענן ומרגש ומעלה חיוך ומזיל דמעה- כל מה שאפשר לבקש.
לכו תראו