אז מישהי נכנסה לאיזור הפרטי שלי. שמכל האיזורים הפרטיים- הוא
הכי פרטי שקיים. כל כך פרטי שאפילו אני, הבעלים שלו, לא נכנסת
אליו.

מראה חיצוני:
היא- נמוכה
     טיפה מלאה
     עיניים כחולות
     שיער חום-בלונדיני
     גומות חן חמודות כשהיא מחייכת.
אני- גבוהה
     רזה מידי
     עיניים חומות
     שיער חום-ג'ינג'י
     גומות חן, אבל לא במקום הנכון. ונמשים.

אישיות בשטחיות:
היא- ילדותית
      מטופשת
      פתוחה
      חברותית
      מיוחדת.
אני- ילדותית
     תלושה מהמציאות
     חכמה
     סגורה
     אדישה
     מיוחדת.

קצת יותר לעומק:
היא- עדיין ילדותית
     חכמה
     טיפה סגורה
     מתמודדת.
אני- בוגרת, לא בהתאם לגילי
     טיפשה
     תלושה מהמציאות
     חיה בהשכחה מוחלטת של המון דברים
     סגורה אף יותר
     אדישה אף יותר.

ושתינו ביחד:
ממש לא מיוחדות.

אז את השנתיים הראשונות שלנו במערכת החינוך העברנו באותה
כיתה.
אני עברתי והדחקתי (חהחה. לא זוכרת שנתיים מהחיים שלי) והיא
נשארה וזוכרת ומתמודדת עם זה.
ואז, כעבור 7 שנים מצאנו את עצמנו שוב באותה כיתה. עם חיבור
מדהים אחת לשנייה. אני חושבת על משהו והיא יודעת אותו. היא
רוצה משהו ובלי מילה אני נותנת לה אותו.
ומהשנתיים? היא זוכרת הכל. אני רק זוכרת שההורים שלה חיו
בניגריה. למה? ככה.
אפילו ניסו להכשיל אותנו:
אדם א' (אליי): "נו, על מה היא חושבת עכשיו?"
אני (בלי לחשוב יותר מידי): "שאתה אדיוט"
היא (נקרעת מצחוק): "איך ידעת?!"
שתינו הרגשנו לבד. אני עכשיו מרגישה כחלק משתיים. אני כבר לא
יחידה. אני כבר לא אדם פרטי. היא חדרה למקומות הכי אישיים במוח
שלי במחשבה בודדה. קוראת אותי כמו ספר.
הכל חוץ מדבר אחד. דבר אחד קטן. אם רק הייתי יכולה לספר לה...
אבל אני אפילו לא בטוחה שאותו דבר קטנצ'יק קרה באמת ושזה לא
סתם חלום מוזר (ואני ידועה בכאלה). ואם זה כן קרה, אז לומר את
זה בקול יהפוך את זה לאמיתי יותר.
וחוץ מזה, מה אני אמורה לומר לה? "התעללו בי מינית"? זה לא היה
זה. זה היה חד פעמי. אז אולי... "הטרידו אותי מינית"? גם לא.
כשאני אומרת את זה תמיד עולה לי בראש המחשבה על בוס שמטריד את
המזכירות שלו או משהו.
זה לא היה ככה.
זה לא היה באור יום במקום ציבורי בזמן העבודה לאדם בוגר.
זה היה בלילה בחדר של חברה טובה לילדה קטנה שלא הבינה מה
קורה.
זה לא היה רמיזות מיניות מאדם שכמו המוטרדת- בשל מינית.
זה היה נגיעות במקומות אישיים מאוד של אדם בן 17 או יותר לילדה
בת פחות מ10.
איך אני אמורה לומר לה את זה?
איך היא אמורה להגיב?

כמו תמיד, כשאני רוצה לנחש תגובה שלה לדבר זה או אחר, אני מנסה
לראות איך אני הייתי מגיבה (ועוד לא קרה שטעיתי ככה).
ובכנות, אני לא יודעת איך הייתי מגיבה. אולי רחמים (וזה לא מה
שאני מחפשת)? אולי צער (ואני לא רוצה לגרום לה לזה)?

וחוץ מזה, זה יגרום לחיזוק הקשר. סוד משלנו.
ואני לא סומכת עליה.
אני לא סומכת על אף אחד יותר.
כי אני לא מסוגלת להתחיל עוד פעם להתקרב לאדם זה או אחר, לסמוך
עליו, לתת לו אפשרות להכל במוח שלי, ואז לגלות שאני לא חשובה
לו כמו שהוא חשוב לי ושבעצם אני לא חשובה לו בכלל.
קרה לי יותר מידי פעמים.
אז היא? שגם ככה מבינה אותי יותר טוב משאני מבינה את עצמי?
שתשלוט בי עוד יותר?
במודע או לא, היא שולטת בי.
אולי זה לא הכי נראה, אבל אני יודעת שאם היא תאמר לי לקפוץ אני
כבר אהיה באויר כשאני אשאל לאיזה כיוון (כמו שנאמר בספר שאני
אוהבת מאוד).

המטרה של זה? אין.
כמו החיים.
חסרי מטרה, חסרי פואנטה, חסרי נקודה.

רק מקום לפרוק דברים, אז אל תכנסו. זה איזור פרטי.