חיכיתי לטלפון, ממך לא ממנה, אבל היא התקשרה, את לא. את אף פעם
לא מתקשרת, מעדיפה את המרחק הזה, ממך ומהחיים האמיתיים שלך,
משאירה רק פירורי מידע והולכת.
פגשתי אותה בבית קפה, מתבונן בה ומנסה להבין מה אני עושה שם.
פעם הייתי איתה בשביל לשכוח מה שאין לי, עכשיו אני איתה כדי
לשכוח מה שאני רוצה.
היא כל מה שלא מתאים לי. בהחלט נראית טוב, אבל מצועצעת,
העיניים ריקות - סתומות, כשהיא מדברת שומעים את ההד מהגולגולת
חסרת התוכן שלה.
קנינו בירה, הסתובבנו קצת והתיישבנו על גג הבניין, היא דיברה
הרבה, מילים גדולות עם יותר הברות ממספר תאי המוח שלה, הכל כדי
למשוך טיפה עניין, לנסות להרשים אותי בשיחה פילוסופית (מהות
החיים בעידן הגלידה בשקל תשעים) ואני רק חשבתי על שיחה איתך,
שיחה רגילה על ענייני היום יום בלי כיוון מיוחד, שיחה שנמנעה
ממני יותר מדי זמן.
בשלב כלשהו של חוסר ההקשבה שמתי לב שהיא לא מדברת יותר,
השפתיים שלה היו עסוקות בשפתיים שלי. לא יודע איך ומתי זה קרה,
פשוט קרה. וכמובן ששיתפתי פעולה, הריקנות הזו היא הדבר הכי
קרוב לקרוב שיש לי כרגע. אבל עדיין ניסיתי להבין על מי אני
עובד כאן... הרי אני לא רוצה אותה וסקס הוא בהחלט אחד הדברים
האחרונים שמעניינים אותי כרגע, אז למה? כנראה שהלשון שחקרה את
גרוני והיד שלה במכנסי היו תשובה מספיק טובה. אבל גם אז, עדיין
חשבתי עליך. ידעתי שאם היית שם לפני שיצאתי מהבית הייתה לי
סיבה מספיק טובה לא לפגוש אותה, לא בהכרח שהיית נותנת אחת, אבל
הייתי מוצא, תמיד מצאתי סיבות למה להישאר איתך ולא ללכת, גם
כשהרגיש לי הכי פגיע והכי קריר, ויותר מכל הקרוב שנתת, נתת לי
קור וריחוק.
אחרי שעתיים בערך, שנינו התייאשנו זה לא זז לשום מקום. זה לא
הזמן, לא המקום וכנראה שגם לא האנשים אבל על זה לא מדברים.
קמנו והסתדרנו, קבענו להיפגש שוב והלכנו כל אחד לביתו. צחקתי
ושמחתי, יצאתי גבר ונכנסתי לשירותים להקיא. לא יאמן כמה
שריקנות יכולה להכביד.
הדבר היחיד שרציתי זה שוב שיחה בראשי פרקים והבנות שיש נושאים
ש"אנחנו לא מדברים עליהם" , עם כל הריחוק וכל הקרירות ואיתך...
ואת לא היית שם. |