שונאת את עצמי על אמת.
מפחדת להסתכל במראה לראות את הזוועה.
שונאת את הכל מבפנים ומבחוץ
רוצה לשנות אבל הייאוש משתלט.
רוצה להרזות אבל הבליעה אוכלת מבפנים, מוצאת את הנחמה לסבל
בעוד אוכל וזה מעגל שלא נגמר.
שונאת שאומרים שאני לא מכוערת ככה אני מרגישה, זאת הראיה שלי.
הבכי כבר לא עוזר, השינה לא באה ואני רק מחפשת דרכים להתעלל
בעצמי, להעניש את עצמי.
שונאת את זה. שונאת את מה שהפכתי להיות בפנים בעקבות הבחוץ.
אני רוצה להיות נסבלת, נמאס לי להקיא מעצמי ולראות רק את
השלילי.
רוצה קצת לראות את החיובי שמסתתר שם מתחת לשכבות השומן שנראות
עצומות.
אף אחד לא עוזר, כולם רק דוחפים לך אוכל לתוך הפה. "תאכלי
תאכלי תהיי אנורקסית בסוף" הם לא מבינים שאם הם לא היו לוחצים
לא היתה אנטיות. אני יודעת לשמור על התחת שלי ואני יודעת מה
אני צריכה לאכול וכמה ואני כן מסוגלת לעצור את עצמי.
גם הרופא לא מבין. הוא לא מבין שכמה שלדעתו אני נראית בסדר כמה
פעמים כבר הייתי ליד האסלה עם האצבע בגרון שונאת כל רגע ורגע
עד שאני מחטיפה לעצמי איזה מכה ולא מסוגלת ללכת עם זה עד
הסוף.
פעם הבכי היה עוזר... הוא היה מרגיע. היום זה כבר לא.
באמת שאני מפחדת להגיע למצב הזה... משם אין דרך חזרה אבל אף
אחד לא מבין שאני באמת צריכה עזרה. כולם מפנים לי את הגב והבטן
רק ממשיכה לגדול ולא עושה רושם שהיא עוצרת.
גם החברים לא מי יודע מה עוזרים. אחת דוחפת לך אוכל השנייה
טוחנת בשכל שאת לא שמנה והשלישית רק אומרת תעשי עם זה כבר
משהו.
אני לא יכולה להתגבר על עצמי לבד התגברות היחידה היא להגיע
לתחתית הבור, שהוא מבחינתי המוות.
מחפשת את המישהו שיתן לי את המצנח או שיזרוק לי את החבל ושאני
אעשה הכל כדי לטפס למעלה אבל כשכולם מוסיפים עליי משקל או מצד
שני לא מקלים זה הרבה יותר קשה.

אני לא מאשימה אף אחד בבעיות שלי ואני לא מטילה על אף אחד את
האחריות לבוא ולטפל בי אבל אני כן צריכה עזרה. אני כן צריכה
שמישהו יילך איתי יד ביד ויעזור לי למשוך את החבל למעלה.
אני כן רוצה לשנות אני כן רוצה להצליח אני כן רוצה להרגיש טוב
השאלה איך לעזאזל עושים את זה!