את לא מפסיקה. הצעקות שלך מהדהדות בחדר והוא מפחד שעוד מעט,
ממש קצת, עוד רגע, אולי עכשיו - תרימי כיסא ותזרקי עליו מרוב
כעס. הפנים שלך אדומות והעיניים נעוצות באשמה והמילים מדיי פעם
מתבלבלות כי את כל כך מופתעת שאת מצליחה להוציא את הכל החוצה,
גם בחלומות לא חשבת שתוכלי.

אתה כל כך מקווה שכשתסיים לצעוק תחכה ולא תברח, כי אתה יודע
שלא תוכל לקרוא לה שתחזור, ואתה רוצה לומר לה, אתה חייב,
שתבין, לא בכוונה. היא טוענת שאין לך רגשות אבל איך זה יכול
להיות אם אתה יודע מה זה להזדהות עם הכאב, ואם לא ובאמת אין לך
אז מאיפה בא העצב ומה זה אומר העקצוצים האלו בלב, מתחת לנפש.

הדופק שלה מאיץ והעיניים הופכות אטומות וגדולות כמו כדורים
ואתה דואג שתיכף היא תקבל התקף לב ותתמוטט וזהו, ואז לא תוכל
להסביר. אתה לא מפריע לה ולא קוטע אבל בפנים רוצה שתשתוק כבר,
דיי, תפסיקי, את לא יודעת שום דבר עלי ושום דבר על שום דבר,
ומאיפה כל הכעס הזה בא בכלל.

אבל כשבסוף היא משתתקת - פתאום המילים נעלמות לך. היית בטוח
שהכל יזרום אבל השקט עומד ביניכם כמו חומה בנויה מרגשות וכבר
אתה חושב שאולי עדיף שהיא תמשיך לצעוק.
היא מאוכזבת. אתה רואה בעיניים שלה שקיוותה כל כך שתגיד משהו,
משהו שיפצה, משהו שעושה טוב לשמוע אחרי כל זה. תשקר לי כבר, זה
לא אכפת לי, והיא כמעט מבקשת. אבל אתה לא מסוגל. הדממה כבדה
יותר מבטון וכל מילימטר של אויר טעון בחומר שאף פעם לא יווצר
שוב ביניכם. היא מפילה את ידיה בבת אחת לצדי גופה ומרימה אלייך
עיניים בוהות. אתה לא אומר כלום. אתה רוצה לצעוק אבל אין משהו
חזק מספיק שתוכל להגיד שיהיה שווה להפר לכבודו את השקט הקדוש
שהשתרר. והיא הולכת.

את חושבת על הספה שהוא יושב עליה, חומה ומאובקת וישנה ורווית
זכרונות, ומדמיינת איך קרני השמש הראשונות של הבוקר מתגנבות
לחדר, שנורת האור התלויה עדיין דולקת בו באור של ריחוק, ואיך
שהשמש מבעד לתריס מאירה על הרהיטים הדוממים.
אז את נזכרת שבעצם אין בחדר הזה חלונות, כמו שגם בלב שלו אין,
ואת יוצאת לבדך לרחוב הריק ואת חושבת - איזה שקר שכל היופי
הזה, כל בוקר השמש קמה וחושפת את הכיעור שלנו ומציגה אותו באור
שונה, מחממת בקרניה את הקור האנושי ומסתירה את הפצעים הפתוחים
בין השיחים.
את זוכרת שלדמעות יש טעם מלוח אבל כבר שכחת את המגע שלהן על
הלחיים שלך ואיך זה מרגיש כשמשהו משלך נוגע בך ברכות, ואולי זו
את שבעצם אין לה רגשות.
לדמעות של עכשיו אין טעם, הן סתם מים שזורמים להם קצת על
הלחיים, מזדחלים להם כל הדרך. ובסוף לא יגיעו לים אלא לאחד
הנהרות, אולי לירדן, כי שם המים לא שקופים וניטרלים. את זוכרת
שבפעם האחרונה שביקרת בירדן הבטת במים העכורים וחשבת שכן, לכאן
בטח מגיעות הדמעות של השקר.
ולים מגיעות רק הדמעות המלוחות שיש בהן רגשות, ככה מספרים. פעם
כשהלכת לים, טעמת את המים עם הקצה של הלשון וחשבת שבטח את
עכשיו מחזיקה בפה את הכאב של אדם אחר והרגש שלו הוא חלק ממך
וזהו, עכשיו אתם מחוברים. וניסית לנחש לפי הטעם מה קרה לו, ומה
הסיבה ולמה בכית, ורצית לבוא ולהשעין את הראש שלו על הכתף שלך,
ילד קטן עם עיניים גדולות שאימא לא קנתה לו את הצעצוע שביקש או
בחורה צעירה עם שיער ארוך שאהובה עזב אותה או זקנה שמאסה בקושי
החיים וקרסה תחת נטל הזכרונות.

ואולי הים הוא רק ים והכחול שלו, הצלול, הוא רק בגלל שהוא כל
כך גדול וכל העולם משיר אליו את מה שיש לו להגיד ולצעוק כמו
שהיא עכשיו צעקה עליך והכאב שלה נשפך לשם, וצבעו השחור-שחור
כמו העיניים הגדולות שלך התמזג עם הכחול-ירקרק והתערבב עם
דמעות אחרות.
אתה חושב שבפעם הבאה שתבוא לים, אולי מחר, תנסה לאתר כמה טיפות
כהות של מי ים בין כל הזרמים, שבטח היו שייכות לה, ואתה אומר
לעצמך שבטח בגלל אנשים כמוה, שהכאב שלהם לבד יכול למלא את כל
האוקיינוס, בגללם אולי הים אף פעם לא ייגמר.

ואת מנסה לכעוס עליו על מה שהוא נתן לך לעבור ולא יכולה כי את
יודעת מה הוא רצה להגיד לך גם בלי שפתח את הפה, ומסתכלת
בהשתקפות שלך בחלון של מכונית חונה ורואה ילדה יחפה עם עיניים
שקופות שאפשר לראות דרכן כל הדרך עד לנפש, ולחיים רטובות ואף
אדום ושיער מתערבל סביב ברוח. את לא מצליחה להיזכר איזה טעם יש
לדמעות.