אני עומד ומסתכל על השמלת כלה שלה, השמלה כ"כ לבנה יפה ועדינה,
בדיוק כמוה. תמיד היינו יחד, אני והיא, תמיד ידענו שאנחנו
אוהבים אחד את השני. גם בכיתה א' כששיחקנו בבדידים, גם בכיתה
ד' כשעוד רק התחלנו להבין מה ההבדל בין בנים ובנות ומה זאת
מיניות, גם בכיתה י' כשהייתה לנו הנשיקה הראשונה שמציפה את כל
הרגשות החוצה בסערה מתפרצת וסוחפת ושורפת. פשוט ידענו שנועדנו
להיות יחד. ממש כמו רומיאו ויוליה. כי אני אוהב אותה, והיא
אוהבת אותי. וככה זה תמיד היה, וככה זה תמיד יהיה. היום אנחנו
אמורים להתחתן, אחרי 7 שנים מאז הנשיקה הראשונה שלנו, אנחנו
מתחתנים. היא אירגנה הכל, היא כ"כ שמחה שסוף סוף נתחתן ונהיה
ביחד. אני רק אירגנתי דבר אחד, את הטבעת נישואין ואת ההצעת
נישואין. היא כ"כ מתרגשת מכל העניין של החתונה, ואני מבין
אותה, אנחנו סוף סוף נהיה באמת ביחד. ועכשיו אני עומד ומסתכל
עליה, היא בתוך השמלת כלה הלבנה שלה, שוכבת על המיטה, עיניה
עצומות. לפתע אני שם לב לסכין שליד ראשה, ולדם שבליבה. אני
עומד ומסתכל על השמלת כלה שלה, על החתונה שלה עם המוות.