"אנשים תמיד שאלו מה הקטע ביני ובינו. למה אנחנו כ"כ קרובים-
ומצד שני לא יחד? הם ראו אותי ואותו יושבים על ספסל מתחבקים
וישר החליטו שאנחנו חברים, היו ניגשים אלינו ואומרים מזל טוב,
לא ידענו, למה לא סיפרתם? ואני הייתי מביטה בהם ולא מבינה. לא
יכולה להיות ידידות בין נער ונערה? סתם ידידות? הוא היה מסתכל
ומתעצבן, ישר מסנן בין השיניים שלו משהו כמו- אנחנו לא חברים
בכלל. אבל הוא לא היה מרפה ממני את החיבוק שלו. החיבוק החם
והאוהב. הוא היה מעביר בי צמרמורת קלה, של תחושה נעימה ומוכרת.
ישבנו מכורבלים אחד בתוך השני, בלי הרבה מילים, פשוט הבנו אחד
את השני. הייתי כ"כ עצובה. סבא שלי נפטר שבועיים קודם. לא
זכיתי אפילו להפרד ממנו. הוא היה אחד האנשים הכי קרובים אליי
בעולם, והדמעות פשוט פרצו מתוכי. הוא הסתכל עליי ומדיי פעם אמר
משפט נעים ומחמם אל האוזן שלי, אני לא חושבת שאפילו קלטתי מה
הוא אמר בעצם. הסתובבתי אליו והבנתי סוף סוף. אני לא יודעת מי
התחיל את הנשיקה, זאת הייתה נשיקה חמה ומתוקה, עם הרבה אנרגיות
שפשוט צפו בתוכנו. ועכשיו, אני עומדת כאן, בשמלה היפה הזאת,
ואני אומרת לך- אני אוהבת אותך מכל הלב. אלוהים ייתן ותהיה
מאושר עם אישתך החדשה, חברתי הטובה. מי ייתן ולזוג היפה הזה לא
ייגרם יותר סבל ממה שאני מסוגלת לגרום."

שקט בקהל. כולם מסתכלים לעברי, זה נראה כאילו האמא שלה שדומה
לפודל עומדת לטרוף אותי יחד עם האבא שלו שדומה לבולדוג. אבל לי
לא אכפת. כי אנשים תמיד שאלו מה הקטע ביני ובינו, אז סוף סוף
הסברתי.