יצאתי הישר אל הגשר הענק. בראש הגשר ניצב מלכי ואדוני, חרב
זקופה בידו. כמה מפקדי-משמר הקיפו אותו. המסוקים החלו להגיח,
כמו צרעות שחורות ענקיות, מעל ומתחת לגשר. רצתי קדימה. השקט
שלפני הקרב נישא בעוצמה באויר, ולפתע הם היו שם. הפעם בחר
האויב בכלבים חומים, בעלי שיער חלק ורצועת צוואר אדומה. הם
הציפו את הגשר בין רגע כמעט והתחלתי לטבוח בהם, בחרבי שקצהה
התעקל קדימה. כוח בלתי-נשלט הטיח את חרבי על צווארי הכלבים
החומים, שלרובם היו פני נקבה. הם היו ידידותיים, לשונם
משתרבבת. חרבי חילצה מגופם פיסות בשר ורדרד, מהוקצע, והם נשכבו
על אבני הגשר.
צרחתי בתוכי.
מרחוק דירבן ועודד אותי מלכי, חרבו הנקייה מונפת אל-על.
הטחתי את החרב שוב ושוב על אותה כלבה ששכבה דומם לרגלי. צרחתי
בקול רם, שבור.
הסתערתי על הכלבה וחיבקתי אותה. הגרתי עליה דמעות חמות,
רותחות, והתחננתי שתקום. כלב אחר הגיע וליקק את עורפי. בכיתי
עוד ועוד ונישקתי את לחי הכלבה החם עדיין. לשונה היתה סרוחה על
האבנים. לא האמנתי שלפני רגעים ספורים אחזה בי תאוות-רצח.
אלוהים.
הדבר היחיד שהיה יכול לשקם אותי היה שבו-במקום אתעורר מחלום
הבלהות הזה.

ערות פברואר אלפיים וחמש
מלכי התקרב, זועק ומנופף בחרבו.
"מה אתה עושה?!" זעק לעברי.
לא היה לי דבר לומר לו. הוא ניסה לפגוע בכלב בעל חזה בהיר
שהתרוצץ סביבו. זינקתי והספקתי לנעוץ את חרבי במעיו לפני שהיכה
בכלב. התיישבתי על מקומי. יצר הנקמה לא כיפר על מה שכבר
עוללתי. מה הניע אותי? קיום חובתי? תפקידי כשומר-ראשו של
המלך?
איינשטיין אמר כי אינך חייב לעשות דבר שאינו לרוחך, גם עם
ממשלתך דורשת זאת. מדוע לא שמעתי בקולו? מדוע לא נעצתי את
דבריו על הקיר מול מיטתי, והתעוררתי ונרדמתי לקולם?
גררתי את עצמי אל הכלבה החומה והצמדתי את פני לפרוותה. ידעתי
כי זה הרסני, אך עשיתי זאת בכל זאת. הגופה עדיין לא התקררה,
והיה נדמה לי שאני מרגיש נשימות קלות. לקחתי את ראשה בידיי
ושפכתי מעט מים אל פיה. לשונה נעה.
המסוקים נחתו. אנשים רצו לעברי עם תיקי עזרה-ראשונה, ואני
פיניתי להם מקום, רק נאחז בכפתה של הכלבה.
"היא תחיה," אמר לי החובש.
"תודה," בכיתי אליו. "תודה."
חיבקתי את מותניו והוא לא התנגד, ממשיך לטפל בכלבה. שני כלבים,
אחד שחור ואחד זהוב, תחבו את ראשם מתחת לידי והניחו את ראשם על
ירכי. ליטפתי אותם, והם ליקקו את ידי.

פיכחון פברואר אלפיים וחמש
היהודי השני אמר כי חלומות הם כלי ביטוי למאוויים הכמוסים
ביותר של הנפש. הוא אמר שהם דרור ליצריו החבויים ביותר. העדפתי
את היהודי הראשון. אלוהים כמה שהעדפתי את היהודי הראשון.
חיבקתי את צווארה של יוני, עד שנחרה וקמה אל קערת-המים. ידעתי
שהיא ממירה אנרגיה לקראת טיול הערב.