גשם מצליף על היריעה החיצונית של האוהל.
אני יושב על קצה המיטה הצרפתית המתקפלת, נעליי הצבא סופגות את
הקור מהאדמה הבוצית, משאירות את כפות רגליי קפואות, למרות שני
זוגות גרביי הצמר.  
רובה הm16 שלי קרוב לגוף כך שהוא בין הירכיים, הכוונת הקדמית
צמודה לחזה והקט נטועה על אדמת הבוץ כמו יתד רופף.
אני אוחז את הקנה בידי, מלטף עם האגודל את חריצי הסטרשף, מביט
לתוכו מדמיין איך מתוך החושך הזה יוצא קליע עופרת זהוב וגומר
הכל.
הגשם הבלתי פוסק מכביד על היריעה העליונה מה שיוצר שקע בבד
הכמעט ובלתי חדיר שאוגר בתוכו עוד ועוד מים.
אני מקרב את הנשק לכיוון הפנים ואז לכיוון הפה, עובר בריפרוף
עם הסטרשף על השפה העליונה ואז על השפה התחתונה, אחר כך חוזר
על הפעולה רק עם יותר כוח כאילו אני מורח שפתון.
השפתיים שלי יבשות וטעם הברזל והשמן נדבר בהם. אני מעביר את
הנשק לבודדת כי זה מספיק. שם אצבע על ההדק שפתאום נראה לי בלתי
ניתן להזזה כאילו נעול ואי אפשר ללחוץ עליו.
עכשיו אני כבר משעין את הסנטר על הסטרשף, לוחץ אותו אליו
בחוזקה.
הנשק עדיין דרוך והאצבע עדיין מלטפת את ההדק.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה אבל אני זוכר שאיבדתי תחושה
ברגליים מהקור ושהגשם הפך לטיפטוף קל שנפסק.
ישבתי ככה וחשבתי אם זה אומץ או פחדנות ואולי בפעם הבאה יהיה
לי אומץ לעשות את זה על רטוב.

Iאחרי חודש וחצי ירה בעצמו אלעד ליטבין באותו האוהל. אני לא
יודע אם באמת היה פחדן או בעצם אמיץ. אני רק יודע שהוא מת.I