והיא שוב עושה לי את זה.

הם עומדים בלובי, שני מטר ממני, ומתנשקים. עם חיוך גדול שכזה
על הפנים, מאושרים. אינם מוטרדים. איכשהו הם תמיד מצליחים
להוריד לי את המצב רוח מהעננים היישר לרצפה. בלי בושה. בלי שום
רגשות אשמה. ללא חרטה...

ואם זו אהבה, שתהיה רחוק ממני. אני לא רוצה לדעת מה קורה
כשאינני שם. לא רוצה לשמוע קול בוגדים בחיים שלי. רק מחשבה על
התרחשות כזאת מדכאת אותי. לא אענה לך לשיחות, לא אדרוש מכם
מילות סליחה. אתם כלל וכלל לא ראויים להבנה. מי שפוגע בלי
להתחשב לוקח מעצמו את הזכות להתקרב.

איך היא דרשה הבנה, הניחה מגבלה. בלי לחשוב פעמיים חצתה אותה
לגמרי בעצמה. ואת עוד טוענת שאת אוהבת, שאת חושבת שאת אדם נקי
מדם, תופס על חם את המזיקים, הנואשים, לא מתורבתים, חסרי חיים,
תוקפים נשים חפות מפשע. בעולם מלא ברשע לא תחזיקי מעמד. לרגע
לא תשבי לבד, אחרת פחד, כבר אין ביחד, רק את הורסת כל שמחה
והנאה רגעית, אומרת טוב חושבת רע בלי להגיד.

אני רק רוצה קצת שקט, בלי שום חברים בוגדניים לשבת, מנוחה
זמנית להנות ממנה, אולי גם אהבה נצחית שתנצל כל רגע.