בכוך של אבן חומה,
במפרץ פיראטים,
בישיבה מזרחית אני יושבת,
מקשיבה למוזיקה,
וחושבת.

מולי גשר מעץ,
עם חבלים בצדדים.
משני הצדדים המשכה של מערה,
קול ומראה של מים זורמים.

אני יכולה לצאת מכאן...
יש שם ספסלים.
אני גם יכולה לעלות למעלה,
לראות את השמיים,
ואת הכוכבים.

עוברת אישה,
מחייכת.
אחריה צועדת ילדה קטנה,
קוטעות לי את חוט המחשבה.

כבר כיביתי את המוזיקה,
מקשיבה לקולות המלון.
ילדים קטנים עברו מחוץ למערה,
מקימים המולה. ושאון.
אני שומעת מטוס חותך את השמיים,
וזרמים זרמים שלמים.

בימים קודמים רציתי לצאת,
רציתי לברוח,
רציתי לבכות.
אבל לא היה לי כוח.
עכשיו יצאתי.
עיניי יבשות.

כדאי לחזור.
אני צריכה לקחת כדור.
אבל אז יעלם כל הקסם...
וישאר לי משהו בלתי גמור.