כשהלכתי הביתה, היום באמצע הסמינר יצאתי מהשבט בוכה כמו
מטורפת. זה הזכיר לי. זה הזכיר לי אותנו באותו יום שנפרדנו.
איך שהתחבקנו חיבוק אחרון ונצחי ופשוט הלכתי משם בלי לומר דבר.
ברחתי. רצתי. אתה זוכר? אתה צעקתי לי חזק " אני אוהב אותך"
ואני...אני פשוט התעלמתי והמשכתי לרוץ.
אז היום, כשהלכתי הביתה מהסמינר, ויצאתי מהשבט בוכה כמו
מטורפת, הלכתי הכי לאט שאני יכולה, בתקווה שאתה תהיה מאחוריי
ותצעק לי שאתה אוהב אותי.
חיכיתי. חיכיתי לך. כ"כ רציתי לשמוע את הקול שלך צועק אליי
לחזור.
וזה פשוט לא קרה.

אני רוצה שתדע שמבחינתי הקשר שלנו היה מדהים. אני יודעת שאתה
עובר תקופה קשה ומבלבלת... אבל אני לא מבינה למה אתה לא מדבר
איתי? למה אתה מתעלם ממני? היינו ביחד 10 חודשים עדי, 10
חודשים שלמים. הייתי בטוחה שגם אם ניפרד אתה תמיד תהווה חלק
גדול בחיים שלי... ואני בשלך.
אני רוצה שתדע שקשה לי וכואב לי פה, בלב.
אני רוצה שתדע שבגללך אני בוכה.
אני רוצה שתדע שאני מתגעגעת אליך.
אני רוצה שתדע שאני זקוקה לך עכשיו... אוי כמה שאני זקוקה
לך!!!
אני רוצה שתדע שאני מסתכלת עליך בהערצה עצומה... אני לא יכולה
לתאר כמה היא גדולה.
ואני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך ואוהב גם מחר... למרות
שמבחינתך זה כבר נגמר.