יום שלישי

11:50 (אם כי אני לא מבינה שעונים לא דיגיטליים לגמרי), קפה: 5
כוסות, שעות שינה: 6 (רע, אבל זו לא אשמתי, הרעמים האלו
נוראיים), ארגזים: 3

ניחמתי את עצמי שממילא לא היה לו שימוש מזה שנתיים, ושכל נזקק
נזקק לסוודר הרבה יותר ממני ודחפתי אותו לקופסת הקרטון, בין
הספרים חסרי התוכן שצברו שכבות אבק שהיו ממיתות אסמטי אחרי
שאיפה לבין בגדי תיכון מתחכמים.
הדירה שלי מכילה יותר מידי זבל ומכשירי חשמל לא נחוצים וכנראה
שבאמת הגיע הזמן להפסיק לבזבז יותר ממה שאני מרוויחה. נאנחתי
בייאוש, משליכה לעבר מאדי מייבש חסה.

17:20. שברתי ציפורן. הרטבתי את הג'ינס. הדירה שלי נראית כמו
חדר מלחמה. מבט מהיר במקרר גילה לי שאני צריכה ללכת לחפש את
מזלי במקומות אחרים.

23:00. ג'נט שטחה בפניי את תאוריית המרחבים שלה, מנסה להסביר
לי (ובעיקר לעצמה) למה הגיע הזמן לעשות מהפך בחייה.
"זוכרת אז, כשרציתי להיות ציירת? שתכננו להתגלגל בצבעים על בד
באמצע פיקדלי סטריט?" היא נשמעה כמו מי שהנוסטלגיה אוכלת אותה
בלי מלח.
"זה היה לפני או אחרי שהצלחת לנגן בטובה?"
"מה זה משנה?" היא לגמה מהקורונה שלה בשאט נפש.
הזמנתי טקילה בשבילה, וודקה קיצית בשבילי. מצבים קיצוניים
מצריכים אמצעים קיצוניים.


יום רביעי

8:00, קפה: 1 (לא טוב. צריך לצמצם פערים), שעות שינה: 5 (הפעם
זו בהחלט אשמתי), ארגזים: 3

אין כמו הנג-אובר טוב כדי לקדם את פניו של עוד יום קיצוצים
מאסיבי. בעודי מנסה להילחם בו הצטרף בלייק אל שורת האויבים מרי
הנפש שלי לבוקר זה, עם מטען עודף של אנרגיה ושמחת אין קץ.
אני לא יודעת איך שרדתי את השעות הללו, אבל בסיומן יצאתי אם
גאה ל-6 ארגזים מלאים כל טוב.
"טוב", בלייק חכך את כפותיו בסיפוק, "עכשיו תתלבשי. יוצאים"
"מה זאת אומרת?" הבטתי בחשש מבעד לחלון, שם שלט האפור והרטוב
הוא זרק עליי מעיל, צעיף וכפפות בתשובה ושלח מבטי זימה לשמיכת
הפוך התפוחה והשלוכית שלי
"אוף", ייבבתי בעייפות.

16:15, בהיתי במדפים בטמטום, מרגישה כמו עציץ שהוזז ממקומו.
לא ממש הבנתי מה אני עושה שם, חוץ מזה שהמוכרת ובלייק דחפו לי
לפנים בדים צבעוניים ודיברו בשבחם כאילו שזה יקנה להם מקום
בטוח בגן-עדן.
אוי, אלוהים. איך שרציתי קפה באותו הרגע.
בלייק מלמל משהו שנשמע כמו "נו כבר, תפסיקי להיות כזו. תבחרי
אחת מהן"
אז מלמלתי חזרה משהו שהתכוון להיות לך תזדיין אבל יצא כ"קח את
הארגמן"
הוא הלך במבט מנצח אל המוכרת.
אומרים שבין מוכרות וידידים הומואים יש אחווה: שניהם מסוגלים
להסתדר בכל מצב עם פנקס צ'קים ולרקוד לצלילי קופה רושמת עד
עלות השחר.
הם התעסקו באיזה דיון פילוסופי על איכות הבד ואני הקראתי בקול
רם לוגואים של קופות צדקה. בילוי אטרקטיבי של אחה"צ. ובחוץ יש
גשם שמעורר בי פלצות.

22:00. אני לא בנאדם של חידושים ושינויים. זהו. אני לא מאמינה
שראיתי את הפוך האהוב עליי נדחס לתוך באגז' ונוסע לעבר האופק
מבלי לנקוף אצבע. ושום ציפרון שבורה היא לא תירוץ מספק לכך.

24:00. הנה הלכה לה שלוות הנפש המדומה שלי. נהדר. אם מישהו לא
יעצור בעדי אני עלולה להתקשר למשטרה, לדווח על אבידה. אה.

3:00. ואני בכלל לא אוהבת שמיכות פליז.



ייבייב יש רק אחד