מה נותר לנו אחרי הכל מלבד האהבה? האהבה לבעלי החיים, לאנשים
אחרים, לאישה. האהבה מנגנת מנגינה בלתי פוסקת, נעימה לאוזן,
מהותית. היא מכילה בתוכה את ההוויה של העולם והעולם מכיל בתוכו
את הווייתה....

כוח
יש כוח  שהוא הכוח שמסובב את כדור הארץ. הוא זה שמזיז עננים
ומורה לסתיו להגיע. הוא הכוח שמרים את השמש ונותן לה את האות
לשקוע. הוא התשוקה הזאת שיש בעלי כותרת של ורד כשהוא נפתח והוא
ההשראה של אמנים ליצור. יש כאלה שקוראים לו אלוהים, אחרים
קוראים לו אהבה.


היא
אני מביט בה בדומיה ובערגה כשם שהייתי ילד והבטתי בדבר מופלא
ובלתי מוסבר. אני זוכר שתהיתי לאן עפות להן הציפורים ואיך הן
יודעות מתי לשוב. כשם שתהיתי אם אילו אותן ציפורים מהפעם
הקודמת. כשם ששאלתי את עצמי אם אדע אי פעם לצייר כמו אבי או
לענות לילדי על כל שאלה שיציג לי. כמוהו. אני מביט בה ועולות
בי שאלות כשם שעמדתי פעם מול חלון ראווה בארץ אחרת ותהיתי על
ההרגשה שיכולה להיות לאדם שלובש משהו כל כך יקר, או טועם מאכל
כל כך יקר. כשם שאדם אחד יכול בהינף יד לבזבז את שאחר עשה בשתי
ידיו במשך חודשים. אני מביט בה ורואה את הסוף של כאבי ואת הסוף
למלחמות ואת הסוף לחוסר צדק.
אני מביט בה ורואה אשליה חיה ומהלכת.
אך אני אוהב אותה מעצם היותי בן אדם ותו לא.
אני אוהב אותה כשם שאני מתבונן בעולם, תוך שאני פוסע בין שבילי
חיי, בעת שאני מתפלא כל פעם מחדש מהשמש ששוקעת ומן המרחק ביני
ובין הירח. אני אוהב אותה כשהיא מביטה בי אך לא ממש לעברי. אני
אוהב את השקט שבה, את התום שנותר בה בסופו של יום. אני אוהב את
המחשבה עליה שמכאיבה לי כל כך, אלוהים... היא לוקחת ממני כל כך
הרבה כוח שנדמה לי לעיתים שאין ביכולתי להתמודד עם עצמי כשאני
אוהב אותה. אני אוהב אותה ברגעים מסוימים ומעטים מאוד, אך עם
זאת אני אוהב אותה אהבה כל כך טהורה ועצומה ונכונה ויפה, שיש
בה כוח להזיז את העולם מהמונוטוניות הנצחית שלו.



היא 2
אני שונא אותה. אני נלחם בעצמי שלא לחשוב עליה שוב ושוב. אני
נלחם בכוחות חזקים ממני שלא להתבונן בה כשהיא פוסעת לידי, לא
לחוש את התחושה המשחררת ומלאת התקווה שיש בי מעצם קיומה. שונא
אני את הקיום שלה עלי אדמות, את מה שהיא מהווה עבור אנשים
אחרים, את החיוך שלה, את הגוף שלה, את הצל שלה. אני שונא אתה
כשם שאני שונא את השמש היוקדת בקיץ, אך לא מצליח לחיות ללא
קרניה המלטפות והצורבות. אני שונא אותה כמו התחושה שיש במוות
פתאומי של אדם שלא הכרתי טוב, אך עם זאת אני מזועזע ממותו. אף
אחד לא יבין את זה, לעזאזל. אני שונא אותה כשם שאדם שונא חידות
בלתי פתורות בחייו. כשהם שהדג שונא להיות מחוץ למים אבל
בחלומותיו המופרעים הוא תמיד שואף לשם. כשם שהעולם לא יתקיים
ללא האהבה שיש בין פרט כלשהו לאחר. מאותה הסיבה בדיוק אני יכול
לשנוא אותה.


אני אוהב אותה כל כך שלעיתים נדמה לי שאני ראשית כל אוהב אותה
ואחר כך, במקרה או לא, חיי את חיי וממצה את קיומי בעולם.  הכל
שולי.
אהבתי ושנאתי ובין לבין השתדלתי לחיות.
מכך פחדתי.
                               

והאפרוריות מסביבי וחוסר האמונה מעייפים אותי. אני עייף מכך
שאני רואה את החיים כפער אחד גדול בין מי שיש לו לבין מי שאין
לו. בין מי שמת למי שחי. החיים הם הפער הבנאלי שנפער בין היום
שהתבגרת ליום שבו הפכת לאדם מבוגר.

                                 

אני אוהב אותה כשם שילד אוהב ממתק ולו רק מהצליל המוכר של
המילה. ולו רק מעצם היותו ממלא תפקיד בעולם -  של ילד. חושב
לעצמו: אני ילד ותפקידי לאהוב ממתק. אני אוהב אותה כשם שאני
מרגיש שקר לי בחורף ואני מזיע ביום קיץ לח במיוחד. אינני תוהה
על מהות הדברים הללו שכן הם משותפים לכל בני האדם. אני אוהב
אותה כשם שהייתי רוצה שהמילים הללו יצעקו את שאני באמת מתכוון
לומר. מעולם זה לא יקרה הרי. מעולם. אני אמות הרבה לפני שאצליח
אי פעם לתאר במילים את מה שאני באמת מרגיש. שכן כאן גדולתם של
הרגשות. עוד מילה ועוד שורה ועוד תפירת שתי וערב ולבסוף הדממה
שעוטפת אותי. הרגשת הריקנות שממלאה אותי עד להתמלאות הבאה.
                                     

 
צר לי לעיתים על אילו שלא יכולים לכתוב, כשם שצר לי על אילו
שלא יכולים לבכות.

                                   

בסוף
אחרי הכל היא מילים ותו לא. ומהן המילים אם לא זיכרון שמתיישן
מהר יותר מהעיתון של אתמול?  אני רוצה לחבק אותה. להצמיד אותה
אלי ולהתיישן איתה. והעולם יעבור מעלינו ולא ממש יגע בנו ונהיה
מאושרים. היא תביא לי ילד ואחר כך עוד שניים או שלושה. אני
אביא לה אושר עטוף בעטיפות צלופן צבעוניות שקופות. נבנה בית
רחוק מכל רע וקרוב לכל טוב. שתי כבשים על השביל ליד ביתי. גדר
ירוקה שהתחלתי לבנות פעם. כלב מתרוצץ וילדים משחקים בתשוקה
שיכולה לבנות ולהרוס עולם בין רגע. מוזיקה ללא תווים מתנגנת.
כובסות עבות כרס תולות את סדיניהם והיא נקודת האור בתמונה היפה
הזו. שדות חיטה צהובים ועצי ברוש ירוקים. שבילים שמישהו דרך
בהם פעם ראשון מבלי להתכוון בכלל.


ושוב המילים הן האשליה הגדולה בתבל. האהבה איננה והרומנטיקה
מתה. כולאת בתוכה מחשבות ישנות וצוללת איתן למעמקים. לוקחת
איתה חלק קטן מנפשי. אהבה מולידה חלומות. חלומות יולידו ודאי
כיסופים, האחרונים יולידו אהבה מסוג שונה.

אהבה. כל היתר רק חול ואבק. רק חול ואבק.

וגם אלוהים שותף לכל דברי.