עד אותו יום הוא היה לבד, הוא לא הכיר איש, ואיש לא הכיר
אותו.
הסביבה בה הוא היה חי הייתה סביבה נורא סגורה, היא לא אפשרה לו
ליצור קשר עם מישהו אחר.
המשפחה שלו הייתה משפחה אובססיבית, היא לא אישרה לאף אחד
להצטרף או להיות חלק מהחיים שלהם אלא אם הם עמדו בתנאים
החברתיים בהם הם היו חיים.

הוא רצה לצאת, הוא רצה להוכיח לכולם שהוא יכול להיות משהו
ושהוא לא חי כל הזמן בצל המשפחה שלו, אבל כל בריחה קטנה שהייתה
לו לעולם החיצוני נתפסה אפילו בעיניו כשגיאה שאסור לעשות
אותה.
אולי מאחר שזאת הייתה כה שגיאה וכה דבר אסור, הוא מצא את עצמו
נמשך לזה יותר ויותר,
אך אינני יודעת, הוא מעולם לא סיפר לי.

פגשתי אותו בפעם הראשונה בתחנה. הוא נראה עצבני לגמרי, נראה
כאילו הוא פחד ממני, אבל אני לא יודעת, לא שאלתי אותו על זה,
יכול להיות מאוד שהוא לא ראה אותי.
אני התחלתי את השיחה בשאלה פשוטה לגמרי, משהו כמו " קו 32 כבר
עבר?"
הוא לא ממש ענה, רק מלמל לעצמו משהו בשפה לא ברורה, נראה לי
שהוא דיבר יידיש.
מישהו מאחוריו ענה: "לא, לא עבר, אני גם מחכה."
הוא נראה מוזר. העובדה שירד גשם לא מנעה ממנו לצאת מהתחנה
שנכנסתי אליה, כאילו זה היה אסור בתכלית האיסור.

כשהגיע האוטובוס הוא גם עלה עליו,
זה היה מוזר, הוא ישב שם בספסל האחורי לבד,
לא היה מקום לזוז או לשבת והוא בכל זאת מצא לו מקום.
כשהגעתי למקום היעד, לעיר, חיפשתי את הקרונית של תרומת הדם.
פעם בכל חצי שנה אני תורמת, להפתעתי הוא ניגש אליה גם.
הוא דיבר עם החובשים ועלה.
כשאני הגעתי אחריו בהליכה אטית הוא כבר היה לבוש מדי מתנדב
מד"א, זה נראה מוזר אבל כשאמרתי לו שאני רוצה לתרום דם הוא
חייך ואמר "שבי".
הוא מדד לי לחץ דם ודופק.
אני פוחדת ממזרקים, והוא כנראה ראה את זה על הפנים שלי.
הוא התחיל להרגיע אותי במשפט כמו " שלום אני אפרים, מה, מאיפה
את בירושלים?"
עניתי לו שמרמות. זה נראה מוזר כי נראה לי שהרגשתי דקירה קלה
אבל יותר התפלאתי על העובדה הפתאומית שהוא מדבר אתי או נוגע לי
ביד.
לבשתי חולצה קצרה, הייתי חייבת להוריד שכבות בשביל התרימה.
טכנית בעיניו אני הייתי האיסור שבאיסור, אבל כנראה שתרומת דם
זה דבר חשוב שעלה על כל פיקוח נפש אפשרי.
הוא אמר לי "B+, תרמת כבר בעבר, רואים, תתחדשי", והדביק לי
חותמת על כרטיס תורם הדם שלי.
אחרי שעה בערך יכולתי לעמוד עוד פעם על הרגלים, הוא ליווה אותי
לתחנה, לטענתו כדי שאני לא אפול בדרך.
דיברנו, הוא היה נחמד למרות שבתחילה הוא היה סנוב מוחלט.
אח"כ בצורה הכי מוזרה הוא אמר "בואי נשמור על קשר",
נתתי לו את הטלפון שלי.
מודה, זה יישמע מוזר, אבל אפילו לא חשבתי לבקש את שלו.
יום למחרת הוא התקשר וקבענו להיפגש.
דיברנו על הכול,
כמו ידידים בנפש של שנים על גבי שנים.
העובדה שרק לפני יומיים הכרנו לא הפריעה לו לספר לי הכול, ואני
כהרגלי דיברתי בלי להפסיק; אני בן אדם כזה, אני לא שותקת.
בכל פעם שהיה שקט הוא חייך, זה היה מצחיק למרות שהיה לו חיוך
יפה.
ממש כמו בן של רופא שיניים; אבא שלו היה.
הוא חלם להיות באגרוף משהו.
נראה לי שהחלום זה להיות "רוקי", הוא ראה את כל הסרטים לפחות
מליון פעם.
לי לא היה חלום מיוחד, אני מניחה שסופרת, אבל עכשיו אחרי שאני
כותבת את הסיפור שלנו לא נראה לי.
נו, מילא.

דיברנו, הכרנו, זה הרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים.
עד שהיום המאושר בחייו קרה, או העצוב בחייו, זה תלוי איך
מסתכלים.
הוא התנדב במד"א, וכל אחד שמתנדב במד"א חולם להגיע לקריאות
המעניינות, כמובן שלצערם הקריאות המעניינות גובלות במשהו רע
שקורה למישהו אחר.
לו היתה ההזדמנות לעזור בפיגוע.
הוא לא דיבר עליו הרבה חוץ מהעובדה שהיה שם.
אני מניחה שאחרי מה שהוא ראה הוא לא רצה יותר.

ההורים שלו לא הבינו אותו ודי סגרו אותו ומאחר והוא לא דיבר עם
איש הוא היה שוב לבדו.
אני דאגתי לו.
הוא התרחק ממני נורא, לא יכולתי לדעת שזה יקרה, למרות שניסיתי
למנוע את זה.

אני מניחה שהמשפחה שלו וכל החברה בה היה כלוא עדיין מאשימה
אותי על זה.
אני כבר יודעת שאני לא אשמה, פעם חשבתי, היום אני יודעת שזה לא
נכון.
אני ניגשתי לדבר עם המשפחה שלו, אמרתי להם שהוא לא נראה לי
טוב.
הם גירשו אותי, הם אפילו לא ידעו מי אני,
הוא לא סיפר להם, הרי אני הייתי האיסור שבאיסור.
ידידה לחרדי, נו, באמת.
הם קראו לי שקרנית, הם חשבו שאני ממציאה.
לא, הבן שלהם לא יתחבר לדבר הטמא הזה.

הוא מת בסוף.
התאבד.

קפץ מהבניין.
ניסה להפסיק כנראה את הזוועות את המוות המרובה סביבו; אז הוא
מצא פתרון.
כאשר לכל השאר הוא נסגר.
אני לא יודעת למה הוא לא פנה אליי, אני מניחה שהוא הרגיש שהוא
יצא מטומטם או שירגיש שהוא סותר את עצמו.

אני רק יודעת שזה לא אמור היה להיגמר.

הוא קפץ מהגג ביום מאוד סמלי, שנה אחרי שהכרנו בדיוק, יום
חורפי, יום גשום.
הוא ישב שם על הגג, הוא אהב את הגג.
הוא טען שיש משם נוף מדהים, אף פעם לא ראיתי,
אז אני אאלץ להישאר בתקווה שזה נכון.
אני יודעת שאני לא אעלה לשם.
לפי דעתי הוא חשב על זה; בטח חשב שאם גשום יחשבו שהחליק.

את האמת גם המשטרה לא בטוחה בכך,
אני יודעת שהוא קפץ, אני הכרתי אותו.

אני רק מצטערת שלא יצא לי להיפרד ממנו או לנסות לגרום לו להיות
שמח יותר.
לנסות להבין אותו.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני חושבת שאהבתי אותו.
אני חושבת,
אני חושבת שהוא לא אהב אותי.
אני שמעתי אותו פעם אומר משהו, מדבר על מישהי, אבל אף פעם לא
ביררתי. כנראה לא היה לי האומץ.
היא בטח הייתה יכולה לעזור לו אם היא הייתה יודעת.

אני מניחה שאתם שואלים למה אני כותבת עליו עכשיו,
שנים לאחר שהייתי בת 18 והכרתי אותו.
היום אני כמעט בת 22.

הסיבה היא שמצאתי מכתב.
מכתב של אפרים.

אמא שלי החביאה אותו ממני במשך שנים,
היא פחדה שיקרה לי מה שקרה לו.
קראתי את המכתב למרות שפחדתי לפתוח אותו.
זה העלה זיכרונות, כך שהייתי חייבת לכתוב.

את המכתב הוא כתב יומיים לפני, ושלח בדואר.
הוא כנראה לא רצה שאני אעזור לו,
הוא ידע שהמכתב יגיע שלושה ימים אחרי, הוא תמיד טען שהדואר
בארץ אטי מדי.

הוא אמר לי סליחה
הוא אמר לי תודה
הוא ביקש עזרה
אך הוא לא רצה לקבלה
הוא אמר לי שאני אהבה
הוא נתן לי את ברכתו
והטביע את חותמתו.

זה הסיפור הקצר הראשון שכתבתי
ברובו באמת יש דברים אמיתיים ותכונות של בן אדם שהכרתי,
פרט לסוף שתודה לאל לא קרה
ואני מקווה שגם לא יקרה.