הבוקר התעוררתי בהרגשה סתומה של מתיחות, אי-שקט, משהו דחק בי,
קול אמר "לכי!". די מארבע הקירות המגוננים ובאותו הזמן סוהרים.
די קריאה, די מוסיקה. קומי ולכי אל תוך האור. מלאי את ריאותייך
אויר, לכי אל האדמה אל הירוק אל היער. כמו פעם, בימים שרגליך
השיגו את מעוף רוחך. קומי בלי חשבון של איך ומה יהיה. לכי אחר
צו ליבך, לכי אחר החץ הלא נראה.
כיסיתי את ראשי בשמיכה, התכווצתי כמו עובר בבטן אמו. זה מעורר
רחמים, מה קורה לי. לכי, לכי, אל תחפשי תירוצים. הרי אם לא
תצאי תישארי עם שאלה מנדנדת. למה לא הלכתי? מי יודע מה
החמצתי?
אז קפצתי מן המיטה- כלומר על-פי התחושה, מעשית לקח לי די זמן
עד שעמדתי על שתי רגלי מוכנה פיזית ונפשית לתזוזה. ארזתי צידה
לא רבה לדרך. חבל להכביד על עצמי, לא לזמן רב אני הולכת. גם
כסף לקחתי, גם פנקס קופת-חולים. לכל מקרה שיהיה. סגרתי חלונות,
סגרתי את ברז הגז וסגרתי את זרם החשמל הראשי, השארתי רדיו
טרנזיסטור בפול-ווליום שלא יידעו הגנבים שאיש אינו בבית. סגרתי
הדלת, נסעתי לתחנה המרכזית, שם ישבתי על ספסל וחיכיתי. נמנעתי
מלהסתכל על השילוט. הטיול הזה יהיה סימולטאני. כששמעתי את אחד
האוטובוסים מדליק מנוע צעדתי במהירות לעברו, נופפתי בידי,
קראתי בקול חזק "חכה לי, נהג, חכה לי, בבקשה" והוא חיכה. איש
נחמד היה. ישבתי במושב הקדמי לימין הנהג, משם לא אחמיץ מן הנוף
דבר. מעט נוסעים היו.
"לאן את נוסעת, גברת?"
"זה בסדר, אגיד לך מתי לעצור".
הנהג הרים גבה אבל לא הוסיף לשאול. ישבתי לי בנוחות, נהנית מן
הנוף. שירי ארץ ישראל נוגנו ברדיו והנהג ליווה אותם, פעם
בהמהום, פעם שר איתם. לו עצמתי עיניים יכולתי לחשוב שאני באחד
מן הטיולים 'ההם', שעשיתי עם ירון הקטן בכל שבת ובכל חג עם
חובבי הטבע. לא היה לי מושג היכן אנחנו, בכל אופן היה הכביש
ישן, מלא מהמורות. נראה כי נסענו שעתיים ויותר כאשר ראיתי
מרחוק שלט די גדול עליו רשום בכתב-יד באותיות גדולות ולא
יציבות 'לך אחר החץ!'.
"נהג!" הזדעקתי "עצור! עלי לרדת".
"כאן?", שאל עם הרבה פקפוק בקולו, "את בטוחה, את בכלל יודעת
איפה את?"
"לא, אבל אדע במהרה, בבקשה תן לי לרדת". הוא נענע בראשו
באי-רצון, הנוסעים מלמלו חרש אף הם.
"תן לי לרדת" אמרתי בהחלטיות.
"אבל כאן זה בכלל לא תחנה" אמר בניסיון נואש ואחרון לשכנע אותי
להישאר באוטובוס. לבסוף עצר. היה עלי לחזור מרחק מה עד החץ.
לפניי היה שביל עפר. נכנסתי לתוכו ונעלמתי מעין הנהג. רק אז
שמעתי אותו מתניע וממשיך בדרכו ואני בדרכי. השביל היה רחב
למדי, עגלה עם סוסה יכולה לעבור בו בנוחות. מימין ומשמאל השתרע
פרדס. עצים עמוסים בפרי בשיא בשלותם, ריחם המשכר סיחרר את
ראשי. התקדמתי לאט ומדי פעם עצרתי ליד גזעו של עץ לתמוך בגבי
שהציק. למען האמת לא היה לי ברור מה אני עושה פה ולאן אני
הולכת ולמה. ובכל-זאת נהניתי, נגד כל הנסיבות נהניתי ואולי
בגללן. עברה שעה, אולי יותר, והדרך עדיין לא הראתה את סופה.
רציתי לשבת אלא שלא היה על מה. על הארץ איני יכולה בגלל ברכיי
הפגומות, כי לא אוכל להתרומם ולשוב למצב של עמידה. קרני השמש
החמות הגבירו את דופקי שהרגשתי פועם ברקותי. צמאתי מאוד אבל
חששתי להשתמש במים שהבאתי כי נתקפתי פחד שמא הדרך תיארך לי יתר
על המידה. פרי, חשקתי בפרי אך איך שהוא- פתיה עירונית שכמותי-
היה לי לא נוח לגשת ולקטוף ללא רשות. עצרתי וקראתי בקול:
"הי, יש כאן מישהו?"
ציפור שסעדה מתוך אחד הפירות נחרדה מקולי ופרחה לה במשק כנפיים
מהירות. חזרתי וקראתי שוב פעם פעמיים ותוך-כדי תרתי בעיניי אחר
פרי מתאים לגזלה. אם לציפור מותר למה לא לי, הרגעתי את עצמי.
באלו המילים אתגונן אם מישהו יופיע לפתע
ויאשים אותי בגניבה. מעודדת מן הדממה בחרתי באשכולית גדולה
וצהובה ומשכתי אותה בכל כוחי אלי.
נראה לי שמשהו זז בין העצים, דמותו של ילד קטן רץ מעץ לעץ,
נעלם ונגלה, כאילו במחבואים משחק. מקפץ למעלה, נתלה בענפים,
מנסה להגיע אל פרי. צוחק ומתפרע, קולו קול פעמונים דקיק.
"ירון, מה אתה עושה! אסור, תפסיק! הענפים עשויים להישבר". רצתי
אליו מהר, אחזתי בידו ונזפתי בו "מה היה לך, ירוני?".
"את רוצה פרי?"
נשמע קול. היה זה קולו של איש צעיר שהופיע במפתיע משום-מקום,
קומתו נמוכה, בגדיו נקיים, פניו מכוסים שיער סבוך, מעל שפתו
שפם אימתני.
"מה אתם עושים כאן", שאל בעברית אבל במבטא ערבי כבד,
"מטיילים?"
קפאנו על עומדינו מופתעים מפוחדים. הגה לא נשמע מפינו.
"את רוצה פרי מתוק?"
מקולו נשמע לגלוג עליז, עיניו קטנות-חומות בשמחה לאיד התרוצצו
בארובותיהן, ניכר בו שנהנה מן המעמד. צמרמורת הרעידה את גופי.
סימנתי בראשי 'כן' כי עדיין לא הצלחתי להוציא קול מגרוני.
"זה הילד שלך? הוא נחמד!" הושיט ידו וליטף את זרועו. ירון נרתע
באי נוחות. מחשבות נוראות התרוצצו במוחי, נזכרתי בכל הסיפורים
שסופרו על גברים וילדים. משכתי את ירון אלי ודחפתי אותו מאחורי
גבי.
"גם את נחמדה", ציחקק צחוק שמנוני.
משכתי את זרועותיו של ילדי וליפפתי את גופי בהם עד שהיינו גוש
אחד בלתי נפרד. יכולנו לנסות לברוח אבל לא היה לזה כל סיכוי.
אם באמת היו לו כוונות זדון, נסיון בריחה רק היה מגביר את
חשקו.
"מה את מחליטה גברת, את רוצה לקנות פירות?"
צרחת-אימים פרצה מגרוני:
"המדריך, חכה לנו, המדריך, חכו לנו!"
כף-ידי נמלאה מיץ שנסחט מן האשכולית בגלל הכח הרב שאחזתי בה.
טיפות-טיפות זלגו לאורך זרועי. דבורים וזבובוני פרי רחשו סביבי
וחגגו על הצוף הבלתי צפוי. שמעתי את כנפי הציפור השבה לסיים את
סעודתה שהופסקה בגלל קריאותיי. עיניי שהיו סגורות בחוזקה
נפקחו. התנפלתי על הפרי הבתור ומצצתי בשקיקה את המיץ הנוטף
שטעמו המר המתוק היה כזכרונותיי. עלי למצוא מים ולשטוף את ידי.
זרקתי את הקליפה רחוק אל תוך הפרדס לפני שהחרקים יכסו גם אותי.
מאוששת יצאתי לדרכי שהפעם היתה קצרה ומהר מאד עמדתי בפני מראה
בלתי צפוי כמעט כמו באגדה. אגם! לא גדול, קטן, סביבו שיחי פטל
סבוכים מנומרים בפירות קטנים ואדומים, קני-סוף זקורים. על פני
המים נפרשו עלים גדולים שפרחיהם שושן צחור. אני שוב חולמת או
שהעייפות בלבלה עלי את תבונתי. צבטתי את עצמי חזק, זה כאב
כהוגן . אני בסדר, ניחמתי את עצמי על הכאב. זה לא חלום, זו
מציאות מתוקה, ואם כך עליי ליהנות ממנה. שוב חזרתי על תרגיל
הקריאות "הלו, יש כאן מישהו?"
חזרתי מספר פעמים, חזק ובקול רעם. לאחר שלא היתה תגובה החלטתי
שאין איש במקום, על כל פנים לא כרגע. אני לבדי בארץ החלומות.
ראשית רחצתי את זרועותיי הדביקות ואת פני המיוזעים. אחר-כך
חלצתי את נעליי מעל רגליי הדואבות וטבלתי אותן במים הקרירים.
לאחר זמן שוב ניסיתי קולי בקריאות "יש כאן מישהו?" אך הדממה
נשארה בעינה לשמחתי. אם כן אני באמת לבד וזה אומר שאני יכולה
לעשות כל אשר ארצה. בין-רגע הגעתי להחלטה. נפרדתי ממכנסי,
אחר-כך מחולצתי החמוצה מזיעה והשקעתי את כל גופי אל תוך המים
הלטפנים. מדי פעם חשתי משהו חולף לידי נוגע לא נוגע ברגליי.
דגים- אולי אני בתוך בריכת דגים? לא חשוב, למי זה איכפת או
משנה, העיקר שזה קיים. מה שכן, נעתי לאיטי לא להפריע או לפגוע
במארחיי. לחילופין- לא להרגיז אותם, שהם לא יפגעו בי. כאשר
רוויתי מן המים יצאתי מן האגמון, התלבשתי מהר והסתדרתי בנוחות
על הספסל הכפרי שבלעדיו לא הייתי יכולה להסתדר. עייפות נעימה
השתלטה עלי והחלטתי לעצום עין מעט ולנוח לפני שאמשיך בדרכי.
רוח קרירה צימררה את זרועותיי כאשר התעוררתי. השמש עדיין זרחה
אבל לא היתה כבר חמה כמו קודם. כבר זמן שחצתה את אמצע השמים.
עלי לזוז! אחרת אשאר כאן תקועה ללא גג מעל ראשי, הלילה מאיים
לרדת. מעבר לאגם נראה היה כאילו יש המשך לשביל. לא אוכל לשוב
על עקבותיי, הדרך ארוכה מדי, יהיה אשר יהיה, עלי להמשיך.
'קדימה, אמא, לכי תמיד קדימה' היה אומר ירון. אחת ושתיים הגעתי
אל תחילתה של שדרה וכאילו להתגרות בי תקוע היה חץ עליו רשום:
'לך אחר החץ' ובכתב יד לא בוגר הוסיף מישהו 'לא תתחרט'. אני
מקווה, איימתי על השלט וצעדתי אל תוך שדרת ברושים גבוהים, ראשם
הגיע עד רקיע השמים. צילם גרם לחושך להעמיק וגם הגביר את
הצינה. רוח חרישית רישרשה בין הענפים. נעים היה כך להלך. לאחר
הרחצה באגם לא חשתי בעייפות כלל, הדרך משכה אותי בציפייה לבלתי
צפוי, ללא שגרתי. לא הרגשתי כלל כי שקעה השמש ולא עוד נראה
צילי שט לפני. גלש הלילה בחשאי וירח זוהר כבש את הרקיע, מורה
דרכי אל הלא נודע. בכל זאת התגנבה חרדה קלה אל בין מחשבותי,
'מה אעשה, איפה אלון הלילה', זירזתי צעדיי, מצפה לנס.
"מה עם ההבטחה שעל החץ" קראתי בקול בשארית ההומור אשר נותר לי.
'לך אחר החץ, לא תתחרט!' חמדו לי לצון ואני כפרי בשל נפלתי אל
תוך המלכודת. זקנה טיפשה שכמותי.
הירח לקח פיקוד מלא על רקיע השמים והפיץ זוהרו, האיר לי חיוכו
לעודדני. לא היה לי מושג מה השעה, על כל פנים אין נשמע עוד
ציוצם של הציפורים, מה שאומר שכבר נטו ללון בין בדי הברושים.
תורם של עטלפים הגיע. מחשבה זו לא שימחה אותי. לעת עתה נשמע
קרקורם של צפרדעים מן האגם שעזבתי, ונקישות מקלי על דרך העפר.
פתאום נגמרה לי הדרך. לא הרחק לפניי הסתמן מתארו של מבנה מוצק.
ביקתה כפרית או צריף של עץ. כמעט שרצתי אליו, "יש כאן מישהו?",
פרצה מגרוני קריאה ספוגת תקווה. מהמקום שעמדתי בו ראיתי חלון
לא גדול ומרושת נגד יתושים וחרקי לילה טורדניים, כך הנחתי.
קריאתי לא זכתה לתשובה. אור לא נראה דרך החלון אך כמובן אין זו
עדות לכך שאין איש בבית. ייתכן שיש שם מישהו מסתתר מפחד
להתגלות! נמצא גג שיכול לגונן עלי או...! לא ידעתי אם לשמוח או
לחרוד מן הבלתי צפוי. יש להחליט! העמידה כאן באפס מעשה לא
תוביל לשום מקום. לאט ובזהירות קרבתי אל המבנה מאזינה ברוב קשב
לכל קול ותזוזה, הרי ייתכן ויש כלב שמירה שעשוי להתנפל ללא
התראה, כל צעד היה כנצח, הפחד סימר את השערות על עורפי וטיפות
של זיעה החלו לזלוג על חוט שדרתי. לבסוף גמאתי את המרחק הלא
גדול שבינינו. על הדלת נצמד מקוש של אריה שמשום מה עודד אותי.
קראתי אל תוך החלל, "יש כאן מישהו", ובו זמנית נקשתי בעדינות
בידית של האריה. צמוד לבית היתה מרפסת קטנה, נסמך אל הקיר עמד
שולחן, לידו כסא, ולא הרחק מהם כסא נוח ישן וחבוט. שוב נקשתי
אך הפעם בחוזקה ובביטחון יתר ובפעם השלישית והאחרונה קראתי
"הי, יש כאן מישהו?" אך הדממה נשארה בעינה. מעודדת התרווחתי על
הכסא והתפניתי לחשוב על הרעב שהחל להציק לי לפני זמן מה, למען
האמת כמעט שלא אכלתי כלום במשך היום. ישבתי, רוקנתי את תרמילי
בהתלהבות. מצאתי סנדביץ' עם גבינה צהובה, החמאה נמסה כבר מזמן
אבל עכשיו לא היה לזה כל חשיבות. גם מלפפון גדול נמצא ושלוש
עוגיות לקינוח. ארוחת מלכים עבור נווד רעב. סעודתי יכלה להיות
מהנה ומושלמת אלמלא העטלפים שהחלו להצוויץ ומשק כנפיהם החפוזות
והחדות שחתכו את אויר הלילה, העלו זכרונות אימה בהקשרם. לסיום
סעודתי מזגתי לי מן התרמוס תה רותח, את ריח הלימון נשמתי
בהנאה. החלטתי להישאר כאן למשך הלילה. להמשיך ללכת תהיה
הסתכנות מיותרת. חוץ מזה מקלטי מקלט נוח ביותר בהתחשב בנסיבות.
אמנם יכולתי לנסות להיכנס אל תוך הבית, ודאי יש שם דרגש להשתרע
עליו אלא שלא העזתי מפחד עכברושים כי אם המקום עזוב מכבר, מטבע
הדברים שהפכו העכברים את חדריו לממלכתם... לסיכום, כאן בחוץ
תחת שמים מכוכבים נראה נעים ובטוח ביותר. על חבל מתוח בין שתי
תמוכות עץ, היה מונח שטיחון מעשה אריגת-יד בדואית כנראה.
ניערתי אותו חזק וכיסיתי את רגליי כי עם גלישתו של הלילה אל
השחר יורדת הטמפרטורה, ולעת בוקר גם הטל יורד וכבר עכשיו החלו
עצמותיי מזמרות שירה נוגה על ייסורים ודווי. מרוצה מהכסא הנוח
שהכיל את גופי ומהכסא שתמך ברגליי, צפיתי בכוכבים המנצנצים
וסובבים את מלכם, את הירח השולט בהוד על רקיע השמים.
קול בודד של שועל נשמע, ואולי היה זה תן. צליל קולו בקע מתוך
האפילה, נמוך בתחילה ועולה ומגביה בהמשכו, נראה שלא ייגמר
לעולם. דרוכה הקשבתי לדממה שאחריו. וכשחשבתי שלא היה זה שועל
כי אם סתם כלב בודד קורא אל הלילה, נשמעו קולות נוספים. תחילה
אחד, מיד אחריו הצטרפו שלישי ורביעי. כאן הבנתי שכל הפסטורליה
שמקודם היתה רק אשליה קצרה שבקצרה. אחרי הבהלה הראשונה הבחנתי
שהקולות היו רחוקים. אין זה אומר שלא יתקרבו, אבל לעת עתה יש
לי מספיק זמן לחשוב מה לעשות. ראשית החיות הללו מסוכנות.
בניגוד לבני-אדם שאוהבים אור הן אוהבות חושך, מכאן שמה שאני
צריכה זה אור שיפריד ביני לביניהן. השאלה מניין אני אקח אור.
כמובן עדיין יש את האפשרות לחדור אל הבקתה. וזה אומר: עלי
לבחור בין שועלים או עכברים. עכברים לא באים בחשבון. אש גדולה
כמו מדורה לא אוכל לעשות- אלף אין ממה, ואני אינני יכולה גם
להשיג עצים, וחוץ מזה מדורה זה מסוכן. אבל פנס במקום כזה חייב
להיות. ראיתי פנס בסרטי קאובוי או בבתי עץ בערבות אמריקה או
מכסיקו. היו להם פנסים, ליתר דיוק עששיות תלויות על מסמרים
גדולים התקועים בקיר המבנה. זהו! קמתי ממיטתי המאולתרת והלכתי
לאורך הקיר ומיששתי אותו. שום דבר! רגע... מעל לשולחן! הזזתי
את השולחן שלא היה כבד במיוחד ומיד מצאתי שני ווים ושתי עששיות
תלויות לתפארת למען הצלתי. אחת מהן היתה מלאה השניה חסרה רק
מעט דלק. החזרתי את השולחן בזהירות למקומו, קול השועלים נשמע
ביתר חוזקה, מה שאומר שחושיהם מדריכים אותם והם מתקרבים. ואז
לפתע נהיה שקט. אלוהים, הם כבר כאן! הם עומדים סביבי מוכנים
להתקפה! בקדחתנות החילותי לחפש את הגפרורים שבתרמיל. לעולם
איני זזה מן הבית בלי גפרורים ובלי פנס קטן אבל עם קרן אור חדה
וחזקה. תחילה מצאתי את הפנס הדלקתי וזיגזגתי איתו סביבי את
השטח, רציתי להרוויח זמן. אחר כך הלכתי מאחורי השולחן. את
הפנס הנחתי לפניי, הורדתי הזכוכיות של העששיות, אחר-כך המשכתי
לחפש את הגפרורים. ידיי רעדו מרוב מתח ועצבנות אך לבסוף מצאתי
אותם, העליתי את הפתיל והדלקתי אותו. קודם אחד, אחר כך הדלקתי
את השני. את הכיסא הרגיל ואת הנוח- גררתים מאחורי השולחן. את
שני המאורות שמתי לשני צידי השולחן. התרמיל תליתי על אחד הווים
במקומה של העששית. מזגתי לי את שארית התה, את מקלי שמתי לידי
למקרה שחלילה אצטרך להתגונן. הפנס שהבאתי איתי, שמתי בחיקי
לאחר שישבתי בנוחות וכיסיתי את עצמי שוב עם השטיחון. אם היו
שועלים בקרבתי ואם לא, אני עשיתי את המקסימום. קולות לא היו
עוד, גם רחשים לא שמעתי, לגמתי את שארית התה. אלוהים איזו
הרפתקה, איש לא יאמין אם אסתכן ואספר למישהו. האורות הבהבו
בעליזות.
עוגת יום ההולדת היתה ענקית מעשה ידיה להתפאר של פאני, אמה של
סיגלית. הנרות מהבהבים בעליזות בחדר החשוך. כולם עומדים סביב
השולחן דחוקים ודוחקים. הנרות מציירים את דמותם על הקירות
הלבנים. עשרים וחמישה במספר ואחד לשנה הבאה. אני עומדת בצד מעט
רחוק מהם על מנת שאוכל לראות את כל השבט. מישהו מצלם. הבזקי
הפלאש מוסיפים עליזות, עירית התינוקת מלווה בגירגורי צחוק
קטנים כל הבזק. ירון בכורי בן עשרים וחמש. עיניו מבריקות, צוחק
בכל פיו, זרועותיו הארוכות עוקפות בחיבה את אלה שסביבו. הוא
אוהב לקבל וממש יוצא מגדרו לתת. סיגלית דקת הגו נצמדת אליו כמו
סירת הצלה אל ספינת האם. ירון מתנשא מעליה למאה תשעים גובה.
כמה הם יפים יחד, כמה נכדים יפים ייתנו לי בעתיד.
"כבה את הנרות" קרא מישהו.
"אבל בנשיפה אחת".
דוידל'ה צועק, "בשבילו זה לא קונץ, הרי הוא צוללן".
ירון נענה לאתגר וכיבה את הנרות בהינף נשימה. מחיאות הכפיים
רעמו בחמימות ובפרגון. והיא, סיגלית, מחאה חזק מכולם, כמו ילדה
קטנה נראתה, כה עדינה.
"שתחיה בשנה הבאה, עד מאה עשרים שנה", שרו כולם.
"שתהיה בריא!", נידבה סבתא אסתר.
"וגם עשיר", צייצה עדן הקטנה.
"וגם מאושר", הוסיף מישהו.
"שתישאר יפה וחזק", לחשה בחצי קול סיגלית.
"שתחיה!", נסחפתי גם אני אל תוך הברכות הקולניות.
ידיו הכבדות והאוהדות של אישי נחו לפתע על כתפי:
"איזה זוג יפה הם" לחש באוזני.
אצבעות ניערו את כתפי לא חזק אבל בתוקף.
"מה קרה לך, אלון, למה אתה מנער אותי?".
ציוצי שחר של ציפורים נשמעו. מאיפה הציפורים? קר לי, למה קר
לי. משכתי עלי את השמיכה, נדמה היה לי שמישהו שואל משהו, הוא
שואל אותי?
"גברת, את בסדר?".
נשמתי ריח של גבר לא מוכר, פתחתי את שמורותי עד כדי סדק צר,
ראיתי את אור
הנרות מהבהבים, אבל לא, אלה לא נרות, עשישיות המה. עצמתי את
עיניי חזק-חזק. אינני רוצה להתעורר, אני רוצה בחלום עוד קצת,
רק עוד קצת. אבל הקול המשיך לתבוע:
"קומי, אשה, קומי, התעוררי".
נכנעתי למציאות ופקחתי את עיניי. לא טרחתי למחות את דמעותיי
שהרגשתי זולגות על פניי. הפנסים עדיין דלקו, הוסיפו מעט
חמימות.
"את בסדר?"
"אני בסדר גמור, תודה רבה. הגעתי לכאן אתמול", עניתי מבלי
שנשאלתי, "בראשיתו של הלילה. כבר החשיך, אז החלטתי לא להמשיך
ללכת והתמקמתי כאן. זה הבית שלך? גם הפרדס שלך והאגם אף הוא?
לקחתי לך אשכולית, אני מקווה שאינך כועס. היא היתה טעימה מאוד,
מלאה מיץ". לא סיפרתי שרחצתי באגם שלו, התביישתי.
"את צריכה ללכת הביתה, גברת"
"זה בגלל השלט! הוא שפיתה אותי 'לך אחר החץ, לא תתחרט!'
האיש פרץ בצחוק צרוד זקן אך טוב לב:
"את אשה משונה, כך לבד ללכת בלי לדעת לאן. איפה את גרה?"
"בחיפה."
"אה, הגעת רחוק!"
קרני השמש הראשונות החלו להפציע, העולם נראה חביב וידידותי.
הזקן כיבה את העששיות.
"השירותים שם", הצביע על צריפון קטן שלא הבחנתי בו מקודם, "יש
גם מים זורמים ומגבת, תוכלי שם להסתדר בנוחות", ונכנס אל תוך
הצריף. כאשר חזרתי, מצאתי את השולחן ערוך: בצלחת של פח מצאתי
גבינת-צאן, זיתים, עגבניה, לידה פיתה אשר הייתה חמה וקנקן קטן
של קפה שחור מהביל.
"תאכלי, גברת, אחר כך אקח אותך אל הכביש ותסעי לך הביתה
לחיפה", והלך. התענגתי על כל בלע, מזמן לא אכלתי ארוחה כל-כך
טובה ומתאימה לנסיבות.
עד שסיימתי את ארוחתי שב הזקן עם סוס ועגלה.
"תודה לך על הארוחה, היא היתה טעימה מאוד."
עלינו על העגלה ויצאנו לדרך. אם לא הייתי מתביישת הייתי מוחאת
כפיים מרוב שמחה, איזה הפתעות מזמנים החיים. רץ לו הסוס והעגלה
היטלטלה מצד לצד ואני אחזתי בחוזקה בדופנה ליתר ביטחון. למען
האמת, נדמה היה לי שהזקן מחייך מתחת לשפמו למראה פחדי. נסענו
אולי כעשרים רגע, לא יותר, ושוב הייתי חלק מן הציוויליזציה.
הסוס עצר לקריאת 'הוו' של הזקן שירד מן העגלה ועזר גם לי לרדת.
האיש היה אביר אמיתי.
"תודה לך על המקלט, על הארוחה ועל הכל, אני לא אשכח את הטיול
הזה."
"גם אני לא אשכח אותך, זה בטוח. עכשיו עליי ללכת אבל את תעמדי
כאן וכאשר יבוא אוטובוס סמני לו ביד והוא יעצור בשבילך. היי
שלום טוריסטית", והפעם לא הסתיר את צחוקו.
האוטובוס הגיע אחת ושתיים, אני סימנתי וכאשר פתח את הדלת קרא
הנהג:
"היי, זו את, איפה היית?"
"בארץ החלומות", השבתי לו.
השעה היתה שלוש אחר-הצהריים כאשר הגעתי הביתה. על הדלת הוצמד
פתק.
'אמא, איפה את? באנו לקחת אותך, אנו נוסעים לירון לבית
הקברות.' |
