אני פורטת את חיי לשעות, לימים, לתקופות חיים.
לתקופות שהבשילו בטרם עת
וברגע אחד, רגע הפכחון, הכל כאב והרעיד בלבל וטרפד.
ולתקופות שעוד לא הפקיעו פקעת
שלא הפריחו ציץ
שנותרו בשכבה ראשונית של ינקות
שהצילו את השפיות והניסו את המכשפות הרעות
את הפיות המציקניות
והמתיקו את הצחוק והדמעות.

אני פורטת את חיי לתקופות בהן המילה היתה חסרה,
וגם אם היתה, לא נשמעה.
ולתקופות בהן המילה הפכה למרכז העולם
שהכל מתנקז לתוכו וצובר משמעויות.
והמילה מרפאה מגלה פוערת את
השעות, הימים, את תקופות החיים. את כולי.