"אני מתגעגעת אלייך".
אמנם משפט נדוש, אבל זה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו. עלייך.
החיוך החם שלך, חיבוק הדוב, האושר שהציף את החדר כשהיית
נכנס... ולפתע נעלמת ואפלה ירדה עלי.
האור כבה, כמו נר חייך שבו הפתיל נקרע ונגזר.
אני רק מחכה שתשוב, תחבק אותי חזק ולא תעזוב, תאמר שסתם צחקת
וזו הייתה מתיחה. אתה לא מת, זו סתם בדיחה שיצאה מכלל שליטה.
אבל אתה לא חוזר.
השלמתי עם זה כבר מזמן ומשום מה הדי כאב ממשיכים לתקוף. הכאב
לעולם לא נעלם, רק נדחק לפינה חשוכה אחרת בפנים, מתוייק בין
אלפי אירועים כואבים אחרים. בין פרידה, לעלבון, לבושה ובכי.
ואני מזילה עוד דמעה והכאב לא עובר ואני יורדת על ברכיי
ומתחננת... לא יודעת למי, לאלוהים? לאוויר? בעיקר לעצמי...
שתחזור, שתשוב ותעטוף אותי באהבה. אותה אהבה שהייתה שלי וגם
שלך, לא אהבה רומנטית וגם לא סתמית, משהו מיוחד שאיש מלבדנו לא
יכל להבין.
אם הייתה לי רק משאלה אחת הייתי מבקשת שתשוב או שאוכל להיעלם
לזרועותייך שלך, אולי אז סוף סוף אשיג לי שלווה ומנוחה.
גם בחייך היית מלאך שלי שנים, ההבדל היחידי הוא שקיבלת כנפיים
ושכעת אתה לא בין החיים.

שנתיים עברו וחלפו, אבל לנצח הזיכרון שלך יישאר בלבבי.
פרי, יהי זכרך ברוך לנצח.
לעולם לא אשכח אותך.